בעוד כמה דקות, יהיה פה קיץ, ואולמות הקולנוע הממוזגים נערכים להמונים שעוד יצבאו על דלתות הזכוכית על מנת להימלט מהחמסינים והלחות. המטרה: לשבור קופות. האמצעי: סרטי אימה. "הצלצול 2" הוא סרט נוסף בגל סרטי הז'אנר שמציף את מחוזותינו רגע אחרי "משחקים נסתרים", "הקללה" ו-"הטינה" ושבועות ספורים לפני "רעש לבן", "החשיכה" וכו'. "הצלצול 2", בניגוד לרוב סרטי האימה האחרים ברשימה, הוא סרט אפקטיבי, עשוי היטב, וכמובן, בהתאם לדרישות הז'אנר והצופים, מפחיד לאללה.
בקצרה, מדובר בסרט ההמשך ל"הצלצול" שהיה להיטי בפני עצמו כשיצא ב-2002. אותו במאי (הידאו נקאטה המצוין - שעשה את הסרט היפני המקורי), אותה נעמי ווטס בתפקיד רייצ'ל (שכיכבה בגירסה האמריקאית) ואותה בלורית שיער שחורה כמו הלילה שמחוברת לקרקפתה של הילדה הכי מפחידה בשכונה. רייצ'ל, עדיין פלוס ילד בו עוד ידובר רבות, עוברת להתגורר בפרבר שקט במטרה לשכוח מהתלאות שהעבירה אותה סמארה ההיא מהבאר. אלא שזו, עם הקשרים בשיער מתקאמבקת בסרט המשך מצויין ומלא ברגעים מלחיצים.
מעניין להשוות את "הצלצול 2" לאו דווקא לזה שקדם לו (שעולה עליו בכמה רמות) אלא ל"הטינה". שניהם סרטים יפנים במקור שקיבלו על עצמם גרסה הוליוודית. בעוד האחד הצליח לחבר בין התרבות היפנית הקולנועית והסיפורית לזו האמריקאית הבלונדינית, השני בחר להיצמד לאווירה המלוכסנת תוך שהוא משתיל באמצע טוקיו את קוטלת הערפדים מטעם עצמה שרה מישל גלר. אבא שלי היה קורא לזה ברדק. לא רק ש"הצלצול 2" מצליח להתגבר על משוכת סרט ההמשך, הוא גם עושה זאת באלגנטיות אסיאתית קולנועית אופיינית. עם צילום מרהיב, בימוי מדויק וכמה רגעי חרדה מקוריים וחזקים במיוחד. באחת הסצינות המפחידות יותר בסרט, מותקפים רייצ'ל ובנה על ידי להקת איילים שמגיעה משום מקום. לא רוח, לא רוצח סדרתי, לא איש זאב, אשכרה אמא של במבי במופע ביעותים. אותם רגעים, להם מצפה כל חובב סרטי אימה: כשהפרקים מלבינים, האצבעות ננעלות על מסעד הכסא, הלב מחסיר פעימה והעינים מבקשות להימלט, הפכו צפויים ברבים מהסרטים שמייצרת הוליווד בסרט נע. הצופה המיומן רואה אותם מתקרבים מקילומטר. הידאו נקאטה מצליח איפה שבמאים רבים כל כך נכשלים בשנים האחרונות, הוא מצליח להפתיע.
אמהות ובעתה
הכוכב האמיתי של "הצלצול 2" הוא דייויד דורפמן שמגלם את איידן בנה הקודר של רייצ'ל. הנה סוף סוף נמצא שידוך הוליוודי הולם לדקוטה פנינג. מדובר בילד שנראה כמו בנם האבוד של שלי דובאל וצ'אקי. במפגן משחק שעונה על השאלה מה היה קורה אם היילי ג'ואל אוסמונד היה מזריק הירואין, שולט הזאטוט בסרט ביד רמה ועיניים מאופרות היטב. איידן נושא בתוכו את רוחה של סמארה הרצחנית, המבקשת לשוב לעולם אחרי שאמה הטביעה אותה למוות. הנה שוב סרט אימה שעוסק באחת הסוגייות הכי חוזרות ונשנות בתולדות הז'אנר הורות ואופל, אמהות ובעתה. מה יש בילדים שלנו ובקשר שלנו עמם שמפחיד אותנו כל כך? אולי מדובר בתגובה אגרסיבית לאסכולת ההורים תמיד אשמים. יצירת דמויות ילדים דמוניות היא מסורת ארוכת שנים בקולנוע: מהקלאסיקות ("תינוקה של רוזמרי") ועד לשנים האחרונות ("לידה", "משחקים נסתרים" ומיודענו "הצלצול"). הילדים בעלי המבע הרציני עד מוות והעיסוק המאיים בזוועה מציפים את מסכי הקולנוע ומהווים ככל הנראה הוכחה לקיומו של גל חדש של חרדות הוריות, אך באווירת הוליווד 2005, "הצלצול 2" לא מתמסר לאמירה הקשה עד הסוף, ומספק סוף הוליוודי קלאסי. בכל זאת, לא כל יפני פולנסקי.