אהרן שבתאי לא מעוניין שנקרא את ספרו החדש, "שמש שמש", במנותק מהאידיאולוגיה הפוליטית שמהווה את הבסיס לכל השירים המופיעים בו, ועל כן זו מופיעה בצורה בוטה בכוונה כמעט בכל השירים. הקורא המנסה לרגע לבחון את השירים מנקודת השקפה ניטרלית ובלתי משוחדת, על מנת להגיד משהו קונקרטי על איכות השירים כשירים, ולא כמניפסט חברתי/מדיני, ימצא עד מהרה את דעתו מוסחת על ידי איזו קריאה פרובוקטיבית שמסיטה לחלוטין את תשומת ליבו מאיכות השיר. ההתגרויות הבלתי פוסקות של שבתאי, האידיאולוגיות והלשוניות, מרמזות שהוא מעוניין בתפקיד של הילד בגיל הגן, שצורח "קקה" על שולחן הסדר על מנת לזכות במעט תשומת לב. כשמצליחים לבחון את השירים בעין חסרת פניות ומקצועית יותר, מגלים כי הסיבה למשחק של שבתאי בפיפי ובקקה, היא שחוץ מהפרובוקציה ומהשקפתו המדינית הגסה, אין לו יותר מדי להציע. דינם של שירים כאלה שייתפסו כקוריוז ילדותי אצל מי שהאג'נדה הפוליטית שלהם זהה לזו של שבתאי, וכקשקוש לא מתוחכם ומעורר אנטגוניזם על ידי כל השאר.
שירה כמו זו של שבתאי תהווה טיעון מוחץ למי שבוחל בשירה המודרנית בשל נטייתם של המשוררים המודרניים שלא להשתמש בחריזה, במשקל או במבנה מוגדרים. שבתאי לא רק שאינו נכנע לתכתיבים הטכניים הסימבוליסטים והקלאסיים, אלא שהוא בוחר להשתמש בטכניקה פשוטה ופשטנית כל כך, עד שהיא משטיחה לחלוטין את השיר. נדמה כי השירים הללו, מבחינת טכנית גרידא, היו יכולים להיכתב על ידי כל הדיוט. אפשר וראוי להזכיר בשלב זה משוררים מודרניים ישראלים, כמו יהודה עמיחי או אגי משעול, אשר מעולם לא הניחו לשחרור מהמגבלות המבניות להפוך את שירתם לעלובה ורדודה, והשכילו להחביא בשיריהם בחוכמה ובעדינות את מה שהמבנה והמשקל המסודרים הביאו בפני הקורא באופן ישיר. יכולות כאלו אינן בנמצא אצל שבתאי, ונדמה כי באותה מידה ניתן היה לפסק עמוד נבחר בדפי זהב ולעשות ממנו שיר.
גם מבחינת התכנים שלו שבתאי אינו מסתיר דבר מן הקורא, ואינו דורש ממנו לגרם אחד של מאמץ: הכל ברור, ישר בפנים, בלי שום רוך או דקות. אין כל דרך לנתח את שיריו של שבתאי, להתחבט בפרשנויות השונות ולנסות לגלות משמעויות גנוזות, כיוון שאין כאלה: שבתאי שם את כל הקלפים על השולחן, מייד וללא היסוס, ולא משאיר שום דבר לידי הקורא. הרעיונות של שבתאי מגיעים אל הקורא כשהם לעוסים, וכל עבודה אינטלקטואלית נמנעת ממנו. ניתן לראות בכך יתרון מסוים, אך יחד עם אותה פשטות טכנית, קובץ השירים מתברר כלא יותר מזעקה פוליטית סתמית בהפגנה קיצונית, בלי שום ערך מוסף. ייתכן שבגלל זה נדרש שבתאי לפרובוקציה אחר פרובוקציה.
ככה לא נאבקים בכיבוש
ברור היום כי אין כל רע בשימוש במילים כמו תחת, זין או חרא, ומי שטוען שלמילים כאלו אין מקום בשירה היום משאיר את עצמו חשוף לטענות לגיטימיות על פוריטניות וחוסר הבנה בסיסית של התרבות בה אנו חיים. עדיין כאשר השימוש מילים אלו נועד אך ורק על מנת להסיח את דעת הקורא מהכלום שעוטף אותן מסביב, הצרימה שבקריאתן נעשית חדה ומרגיזה ועולה התחושה כי הן לא יותר מכלי להסטת קשב הקורא מהריק הלירי. אז, אכן, מרגיש הקורא כי שבתאי רוצה להראות לעולם את ערוותו ותו לא וכי אין בשירתו דבר אותנטי.
אי אפשר לסיים רשימה כזו בלי התייחסות לתכני השירים ממש, אשר מצליחים להעביר על דעתו אפילו שמאלן מצוי ויפה נפש. חד הממדיות של התכנים, המגמתיות הבוטה, וכמובן הניסיון הכרוני והבולט להיות רדיקלי וחתרני, הופכים את השירים לפרודיה על שמאלנות ישראלית עיוורת והזויה. רק כך ניתן להסביר את הניסיון להפוך את טלי פחימה לגיבורה לאומית או גרוע מכך - את הקישור לפואמה "על השחיטה" של ביאליק בשיר העוסק באינטלקטואלים הישראלים, המרמז בבוטות על היותם של אלו לא פחות מקלגסים אנטישמיים. משוררים ישראלים רבים תפקדו כמצפנים מוסריים, הן מימין והן משמאל, והצליחו לעשות זאת תוך כדי שמירה על יושרה מקצועית ומבלי לרדת לפסים כאלו. שבתאי אינו מצליח לשמור על יושרה כזו בדיוק במידה שבה השירה הילדותית שלו לא תצלח לשמש כמצפן. במידה רבה היא גורמת נזק לשמאלנים, ובוודאי שאינה תורמת לחיזוק המאבק בכיבוש (וכולנו יודעים שאפילו היום המאבק הזה זקוק לכל התרומות שהוא יכול לקבל).
השירים של שבתאי הם לא יותר מסיסמאות פוליטיות חלולות מפוסקות כדבעי, ומתובלות במילים גסות במכוון. כל ניסיונותיו של שבתאי להסתיר זאת הופכים את השירה שלו לבדיחה ממש, ובאמת, הדרך היחידה ליהנות מהשירים היא להקריאם לחברים בקול רם ומלא פאתוס, משל היינו בערב הקראת שירים חובבני, ולהבין בתוך כך עד כמה הם מגוחכים.