חכה חכה שאבא יבוא

עמוד אחרי עמוד, סטריפ אחרי סטריפ, רובריקה אחר רובריקה, משחררת דניאלה לונדון-דקל במיומנות וילהלם-טלית מקורית ושובת נפש חיצים חדים ומדויקים לתפוחים שהיא הציבה על ראשו של הקורא בריבוע הראשון של העמוד: הקומיקס שלה, על קוויו הפשוטים, מילותיו הספורות והפאנץ'-ליינים המפתיעים והחינניים שלו, הוא לא פחות גאוני מכפי שהוא מקסים. השילוב הזה, של מסר עמוק ומסעיר שכל, יחד עם הצחוק המתגלגל ששותפים לו הורים וילדים כאחד והדמעה הקטנה של ההזדהות שמבצבצת בזוית העין פה ושם, מעמיד את "תעשי לי אווירון" רק צעד אחד מאחורי גדולי הקומיקס העולמיים כדוגמת ביל ווטרסון, ש"קאלווין והובס" הקאלטי שלו מחביא פילוסופיה והגות אמיתיות במערכת היחסים של ילד כבן שש עם בובת הנמר שלו.

כבר כשיצא "חמודי", האוגדן הראשון של סטריפים נבחרים מבית היוצר האימהי של לונדון-דקל, דובר רבות על הדרך שבה היא מצליחה, מבעד לחיוכים, לנסח אמירה משמעותית על ההורות הצעירה והליברלית בארץ. המרחב שבו עוסקת לונדון-דקל כולל כמעט תמיד רק אותה ואת הילד, כשמקומו של האב נפקד משום מה. מעצם מהותו של הקומיקס, חמודי הוא המרכז, והאם מוצגת כאסקופה נדרסת מול גחמותיו ושיגיונותיו של הרך הנולד, כשניסיונותיה לעמוד על שלה וממש לחנך אותו נידונו לכישלון מראש. לכן נדמה בתחילה שהעיקר כאן הוא הקשר בין מה שנמצא בקומיקס – חוסר היכולת ההורית של האם, לבין מה שחסר בו – הנוכחות האבהית, כשהמסקנה היא שתפקיד האם המודרנית היא לשעשע את הילד ולטפח את האינדיבידואל שמתחבא בתוך השדון הקטן והפרזיטי הזה, כשהחינוך מחכה לבואו של האב העייף מכדי לחנך מהמשרד, ורק פסע נמצא בין לונדון-דקל לבין השימוש הסופי במשפט "חכה חכה מה יהיה כשאבא יחזור".

אכן, גם לונדון-דקל עצמה מודה בכך בהקדמה לספר, כשהיא תוהה "האם תיאוריות החינוך המתקדמות שקנו שליטה על חיינו קטלו את האינסטינקט הבריא הקורא לנו להגן על עצמנו", ואולי גם להגן על החברה העתידית של מחר, אותה יהוו הילדים המפונקים של היום. ההתרסה הזו נגד התיאוריה של החינוך אינה מקרית: טענה נפוצה היום היא שהחינוך הפוסט-מודרני שמקדש את עצמאות הילד ואת הצורך לקבל אותו "כמו שהוא" הוא הסיבה לאלימות הגואה, לבורות ולבינוניות הכללית של הנוער, ורק צריך להוסיף "זה נוער זה? זה קקה!" כדי לסגור את הדעה הזו מכל הקצוות, אף שיש בה הרבה מן האמת.

אבל ב"תעשי לי אווירון" יש כל כך הרבה יותר מזה. ראשית, המאבק של האם הוא לא רק בחבלן הצעיר שמסרב לסור למרותה, אלא גם בעולם המאיים על הילד, והיא מנסה לחסוך לילד את הכאב והצער שיהיו ללא ספק מנת חלקו בעתיד: מהדורת החדשות הופכת להופ קטנטנים ברגע שחמודי מצטרף לצפייה, ציפור מתה היא "ציפור מקולקלת" והדג המת למעשה רק "ישן", ועתיד להתעורר כשחמודי יחזור מהגן, אחרי ריצה מטורפת של האם לחנות החיות, שם היא קונה תחליף.

שנית, האם אולי נכנעת בכל מאבק כמעט לילדה הקטן, אבל לא קשה להבחין שהקומיקס הזה כולל גם מנה גדושה של החומרים הכי אפקטיביים במערכת היחסים בין הורה לילד: אהבה וכבוד. הילד הוא מרכז עולמה של האם, אך במקביל גם מודגשת הצורה שבה הוא מועדף עליה מכל שאר הילדים שבעולם. בניגוד אליהם, הנזלת שלו לא מגעילה אותה, ודמעת קיפוח או כאב שלו מפעילה אותה מיידית לחיבוק ונשיקה חמים, גם במחיר של התעלמות מילדים אחרים או מהעולם החיצוני בכלל. כאשר הילד משחק בעניין בריא ואינטנסיבי באיבר מינו, האם שומרת את פלצותה לעצמה, ומניחה לו לעבור את השלב ההכרחי הזה בשלום. וכאשר הוא שואל מאיפה תצא אחותו, האם עונה בישירות ובבגרות את התשובה האמיתית, "מהפות שלי", בלי חסידות וארובות ובלי זיוני שכל מביכים, למרות שחמודי מקבל את התשובה הזו בתמיהה שהופכת לצחוק מתגלגל. והילד, למרות שטניותו, אינו נשאר אדיש וכפוי טובה: הוא בוכה ברגע שהוא רואה את הבייבי-סיטר מגיעה כי הוא מבין שזה אומר שאמא הולכת, וכשהאם נכנסת להריון ובטנה בולטת, הוא מכניס כדור מתחת חולצתו באקט אולטימטיבי של הזדהות מתוקה.

אנחנו אוהבים כל כך את הקומיקס הזה כיוון שהוא חכם ומצחיק, מעורר מחשבה ומשעשע, אבל גם בגלל שהוא מלא כל כך במה שחסר לנו ביום-יום: תצוגה ישרה גם אם מתרפסת של אהבה גדולה ומלאת תום, שאינה תלויה בדבר. ככה אנחנו רוצים את ההורים שלנו, וככה גם נרצה את הילדים שלנו. ואם ככה לונדון-דקל מגדלת את ילדיה, לא נותר אלא לפנות אליה בתחינה נרגשת "דניאלה, תעשי לי אמא".

"תעשי לי אווירון", דניאלה לונדון-דקל (כתר)