לא, לא שמעתי את מה שאמר לי. באותו רגע עברה מולנו משאית קירור ענקית. של פירות, נדמה לי. אני לא בטוח. בכל אופן, המשאית הזאת העלתה ענן גדול של אבק. היא גם הקימה רעש כזה שלא הצלחתי לשמוע כלום.
"מה אמרת?" שאלתי אותו. "ראיתי שאמרת לי משהו, אבל עם כל הרעש הזה לא שמעתי מילה."
המ?נ?ג?´ר עשה פרצוף, כאילו התעצל לחזור על דבריו. לבסוף התרגל לרעיון.
"כן, שאלתי אותך מה קורה כאן, לעזאזל, שאתה מסתכל החוצה כל הזמן?"
לא עניתי מיד. קישקשתי קודם בצרור המפתחות שבידי, מ?שחק חביב עלי. אחר כך גירדתי את אוזני הימנית הימנית? ועטיתי ארשת חשיבו?ת:
"אני נהנה מהטבע!"
הוא פלט "א?ה!" כאילו נתקף עווית חריפה בכליות, או כאילו עקצה אותו צרעה, או כאילו ראה רוח רפאים או משהו כזה, ואז צידד אלי מבט וחייך. אבל איזה חיוך! כולו לעג מוסווה.
"סליחה," אמרתי לו, "לא תיארתי לעצמי שהההנאה שלי מהטבע מפריעה לך. אני רואה את זה על הפנים שלך. מה, אתה לא מתרגש מהטבע? לא? מהטבע הנפלא, האידילי הזה? הפוגה מלבבת מאזורי התעשייה האפורים, העגומים, שעברנו בהם עד עכשיו!"
הוא נעץ בי מבט נוקב ולא אמר מילה. החיוך, הלועג למחצה, כאילו הוטבע בפניו.
"מה אתה מנסה להגיד בשתיקה שלך?" אזרתי אומץ. "המראות מסביב לא מדברים אליך? גבעות קטנות ונמוכות, שכאילו עוצבו להפליא ביד רגישה. עצים דקים וגבוהים עומדים דום לכבודנו מימין ומשמאל. נחל מתפתל וזורם לו... ציפורים מפלחות את האוויר, מנמיכות טוס ומברכות אותנו לשלום. ופרחי בר בשלל צבעים תאווה לעיניים! מפיצים ניחוחות משכרים."
הוא פלט "הו?!" כאילו נתקף עווית חריפה בכליות, או כאילו עקצה אותו צרעה וכו´.
"אתה יודע מה אתה?" זרקתי לו. "או יותר נכון, מה אתה לא? אתה לא נורמלי! אני מתערב איתך כולך פקעת של תסביכים."
הוא הביט בי בדאגה ניכרת.
"נראה לך שאני מתוסבך?" שאל, כאילו הוא מנהל דו-שיח עם עצמו.
"אלא מה! הנה, קח את המקרה שלפנינו. מה יש לנו כאן? הטבע מקבל אותנו בזרועות פתוחות, בסערה של צבעים ובש?מים, ואתה אדיש לגמרי! הנוף המקסים שמסביב כאילו לא קיים בשבילך בתי כפר חמודים, מצועצעים, עם גגות אדומים וחלונות ירוקים וצהובים; ילדים שרים ומשחקים, מוקפים עופות, חזרזירים מצווחים ועוד כל מיני חיות בית..."
"עופות, חזרזירים... חזרזירים מצווחים ועוד כל מיני חיות בית," הוא חזר אחרי כמו תלמיד שמנסה ללמוד משהו כמו תוכי.
"בוא!" המשכתי במאמצי לשנות את דעתו. "פ??תח את העיניים ומלא אותן בוורוד האלוהי הזה, שצובע קלות את האופק. פ??תח את הלב ו..."
"די!" קטע אותי. "אני אשם! הייתי צריך לשים לב לנוף. ולהתרגש מהמרא?ה, כמוך."
והוא הסיט את הקסקט שלו, שנשמט על פניו והסתיר את הנוף מעיניו.
סוף-סוף! נאנחתי בשמחה על השינוי שחל בו. טוב מאוחר...
"הנה, שם, מימין... בבית עם החלונות הצהובים וכל המרפסות," אמר לי והורה בידו. "במרפסת הראשונה, לא, בשנייה מימין. אני רואה משהו חמוד בצבע ורוד."
"כעין הוורד..."
"תחתונים של אישה."
"גועל נפש!"
"סליחה," מחה, "מה פתאום גועל נפש? ראיתי אותם טוב מאוד, אני אומר לך! מילה שלי! השמנמונת ההיא, שעלתה לנקות את החלונות, לובשת תחתונים ורודים."
"גועל נפש!"
"ועוד עם תחרה."
לא היה טעם להמשיך בשיחה איתו. עצב??י רטטו, כאילו הלם לידי פטיש אוויר. כדי להתפרק מעט פניתי ימינה וירקתי. הרוח החזירה את הרוק אלי, כאילו בדואר רשום, ישר לפרצוף. לעין הימנית.
אחר כך השתררה שתיקה, שנמשכה כרבע שעה. אולי יותר.
פתאום ראיתי את המנג´ר נוהג רק ביד שמאל ומפשפש בכיסיו ביד ימין. כיס אחרי כיס. מה, לעזאזל, הוא מחפש ככה? לא, הוא לא מתרגש מהנוף. זה לא צחוק לנהוג ביד אחת בכביש מספר 37, בשעה תשע ועשרים בבוקר, שעת שיא-הלחץ בתנועה, ולפשפש בכיסים ביד השנייה. וכאילו לא די בכך, מד המהירות ניצב איתן על 110!
לבסוף, מכיס הז´קט או המותנית שלו מותנית אופנתית, המילה האחרונה, משובצת בצהוב ובשחור, מצאה חן בעיני הוא שלף כמה מסטיקים.
"מצאתי!" קרא בהתלהבות. "בכל פעם שאני יוצא לנסיעה ארוכה אני מכניס לכיס כמה מסטיקים. פריט חיוני! שובר את הצמא. אבל אני אף פעם לא מצליח למצוא אותם מיד. הרבה פעמים אני לא זוכר באיזה כיס שמתי אותם. ומאחר שיש לי הרבה כיסים, קטנים וגדולים, אני מוכרח לחפש בכולם."
הוא שם בפיו מסטיק והתחיל ללעוס, ואז פנה ימינה ונתן להוא שני מסטיקים.
"אחד לכל אחד," אמר לו.
"טוב מאוד!" ההוא לקח את המסטיקים שבהם כיבד אותו המנג´ר. "אני נורא צמא!"
הוא השאיר ברשותו מסטיק אחד, פנה ימינה ונתן לי את השני. לא הייתי נורא צמא, בכלל לא הייתי צמא, ובכל זאת לקחתי. למה לא בעצם?
קשה לומר שישבנו בנו?חו?ת, שלושה מלפנים, אבל גם לא בצפיפות מוגזמת. בבוקר, שעתיים קודם, בשעה שבע, לפני שיצאנו לדרך, זרק המנג´ר את הרעיון. שנשב כולנו, שלושתנו, מלפנים.
"עדיף ככה! זה לצד זה, נפטפט קצת ולא נרגיש את הדרך."
ההצעה התקבלה פה אחד. נכנסנו, וכצפוי הצטופפנו מעט. את המזוודות שמנו במושב האחורי.
"אתם יודעים מה?" אמר המנג´ר תוך כדי לעיסה. "לא רק שנגיע למעבורת בזמן, אפילו נקדים ברבע שעהעשרים דקות... מותק של אוטו!"
"זה לא רק האוטו, זה גם הנהג!" אמר ההוא וקרץ לי.
"גם הוא מותק?"
"אני מתכוון, הנהג מצוין."
"´מצוין´, בזה אני מסכים איתך. המנג´ר הוא באמת נהג מעולה."
"מה פתאום אתם יושבים ודנים בי?" שאל המנג´ר בחיוך. "אתם עובדים עלי, או מה? בכל אופן, מחמאות אני מקבל בשמחה!"
עמדתי להוסיף משהו, אבל בסוף לא אמרתי כלום. באותו רגע תפס אותי הכאב בבטן וקילקל לי את מצב הרוח.
בדיוק שבוע קודם, ביום רביעי בערב, הופיע הכאב המסתורי הזה בפעם הראשונה. הייתי במשרד, כתבתי או דיברתי בטלפון כן, דיברתי בטלפון כשבא פתאום והכריז על התייצבותו.
זה לא היה "כאב" במובן הרגיל של המילה. כאילו איזו אצבע לחצה עלי, אבל בכוח. זה נמשך שניות אחדות, ובאותה פתאומיות נעלם כלא היה.
מאז לא הניח לי אפילו ליום אחד. שלוש וארבע פעמים ביום, בשעות שונות, ובלי שום הודעה מוקדמת. במשרד, בבית, ברחוב...
לראשונה בשלושים וחמש שנותי סבלתי מבעיה בקיבה. ומה שמוזר הוא שאשתי חששה עוד יותר ממני. נידנדה בלי הפסקה, שאסור לי לאבד זמן, שאלך להיבדק בהקדם האפשרי, כלומר מיד. ודאי, גם אני דאגתי. אבל עם כל העבודה במשרד בזמן האחרון גבר העומס למי נותר זמן ורצון לביקורים אצל רופאים? והאמת, יש סיבה נוספת: אני נוטה מטבעי לדחות דברים.
בכל אופן, התכוונתי ללכת בהזדמנות הראשונה. גם היה לי שם של רופא מומחה, שחבר מהעבודה המליץ לי עליו בחום. הרופא לפחות ירגיע אותי. זה בטח מעצבנו?ת. מן הסתם. הרבה עבודה במשרד, עבודה מורטת עצבים, הרבה קפה, הרבה סיגריות.
"צומת לפנינו!" הכריז המנג´ר בנימה כזו, כאילו אמר, "ידיים למעלה!"
"לא יכול להיות!" השתוממתי. "כבר הגענו לצומת?"
"אלא מה!" המשיך המנג´ר. "מה חשבת? נסענו 110 והדרך עברה מהר. בעוד עשר דקות נגיע לצומת. נרד מכביש מספר 37, נעלה על כביש מספר 40, וצ´יק-צ´אק נהיה בנמל ועל המעבורת!"
"יפה!" אמרתי. "אם כך, עד עכשיו הכול הולך כמו שצריך."
המנג´ר שקע בשתיקה. ככל שהתקרבנו לצומת הלכה התנועה וגברה, והיה עליו להתרכז.
"ממה הצלקת הזאת מתחת לאוזן?" שאלתי את ההוא. "רק עכשיו אני רואה אותה. לא הבחנתי בה עד עכשיו."
"סיפור ישן!" אמר ולעס את המסטיק שקיבל מהמנג´ר. "ס?טר?פ?טו?קו?קו?ס."
"אה, כן?"
"הייתי ילד, בן שש-עשרה, כשחטפתי את זה. חמש-עשרה שנה עברו מאז! בדיוק כאן, בשורש האוזן הימנית, התפתחה נפיחות איומה. עשו לי חתך עמוק ופתחו את הפצע, שהמוגלה תצא והמקום יתנקה. ומהניתוח הזה נשארה לי מזכרת, הצלקת."
"האמת, היא לא בולטת. כלומר, היא ישנה, אבל צריך לחפש כדי לראות אותה. על כל פנים, אפשר להסיר אותה לגמרי בחשמל. זה עניין פשוט."
"אני יודע."
"אז למה אתה לא עושה את זה? אתה מפחד?"
הוא צחק.
"אני מתעצל. אבל אני אטפל בזה. אם כבר עלה הנושא. כשנחזור מהבירה אני אטפל בזה."
בצומת אירע דבר לא צפוי. התנגשות, בין אוטובוס למשאית או בין שני אוטובוסים. לך תדע בדיוק מה ואיך! בעצם, מה זה חשוב. מה שחשוב זה שמצאנו את עצמנו בפקק, בתוך מהומה נוראית והמון כלי רכב תקועים.
"חתיכת מזל יש לנו!" נאנח המנג´ר ובלם. "אם הפקק הזה לא ישתחרר, אכלנו אותה! לא צריך להיות חכם גדול: המעבורת לא תתעכב בגלל העיניים היפות שלנו. באחת-עשרה ועשרה, באחת-עשרה ועשרה בדיוק, יהיה מה שיהיה, היא תפליג."
יצאתי מהרכב ופניתי לשדות.
"אני כבר חוזר!" אמרתי להם. "שתי דקות!"
"לך ליד הגדר!" צעק אלי המנג´ר. "מה אתה מסתכל עלי? לך ליד הגדר! שם לא יראו אותך אפילו במשקפת."
"לא, לא!" קראתי. "זה לא מה שאתה חושב."
והתקדמתי לעבר ציצה של פרחי בר, שלכדה את עיני. בזריזות ליקטתי זר נהדר. פרחים יפים להפליא, שלא ידעתי את שמם.
סידרתי את הפרחים בקפידה בק?דמת לוח המחוונים. לא לבדי, ההוא עזר לי, ובלהיטות. אשר למנג´ר, הוא שלח לעברנו מפעם לפעם, כדרכו, מבטים רוויים לעג מוסווה.
"המסטיק של המנג´ר נדבק לי לשן," התלונן ההוא באוזני. "יש לי שן חולה, הנה, זאת פה, מימין, הלפני אחרונה, כבר הרבה זמן. כשאני שותה מים קרים, אפילו סתם קרירים, או כשאני אוכל, אני משתגע מכאבים."
"אז ל?מה אתה מחכה?" אמרתי לו. "למה אתה לא הולך לעשות סתימה? אולי צריך גם כתר. בינתיים, קח את הפרח הזה. על כך שעזרת לי לסדר את הפרחים. שים אותו בדש הז´קט שלך."
הוא התלהב, כאילו נתתי לו איזו מתנה מי-יודע-מה. הוא נעץ את הפרח בצבע ארגמן בדש והביט במראה הפנימית, לבדוק איך הוא נראה.
"מושלם!" אמר בגאווה. "חתיך לכל דבר! עם פרח בדש והבעה מתאימה."
למזלנו השתחרר הפקק בתוך זמן קצר. המנג´ר האיץ ותכף נסענו שוב .110
"סוף-סוף! הצלחתי לתלוש את המסטיק!" הודיע לי ההוא.
הוא נשען לאחור, מתח את רגלו הימנית ועצם למחצה את עיניו. אחר כך, כמעט מיד, קיפל את רגלו הימנית ומתח את רגלו השמאלית. אני הסתכלתי החוצה, כהרגלי, והתענגתי על הנוף, ובאותו הזמן עקבתי אחרי כל תנועה מתנועותיו. בכיס הפנימי, מצד שמאל, אם יעשה במקרה איזו תנועה חשודה - היה לי אקדח.
אנדוניס סמראקיס, "הטעות" (מחברות לספרות)