וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כבר לא מדבר, שהרה

עמליה רוזנבלום

24.4.2006 / 15:46

עם כזה שפע תקדימי של אירועים וטקסים אלטרנטיביים, עמליה רוזנבלום תוהה מה הדרך ה"נכונה" לציין את יום השואה

אתמול בערב גילינו שבטעות הזמנו בייביסיטר לערב יום השואה. הרגל של שנים רבות (מדי) בארה"ב, בה שום דבר כמעט לא קדוש יותר מזכותו של אדם לעשות שופינג. נבוכים מהטעות ביטלנו את הבייביסיטר. אולם לנוכח כל הדברים שאפשר לעשות בערב יום השואה, נדמה לי פתאום שזו הייתה טעות, כי מסתבר שיש המון אקשן בעיר, דווקא ביום השואה. אירועים סופר-תרבותיים, רב-תחומיים, מרובי-משתתפים – והכניסה בחינם.

אפשר למשל לקפוץ לטקס האלטרנטיבי "מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל" (כך במקור), לספוג תרבות ועל הדרך לעשות קצת סלבריטי ספוטינג (מאור כהן ישיר, רננה רז, לינוי בר גפן, ינון מגל, שי גולדן ואחרים ידברו, ויש גם תערוכה). אם הייתי ירושלמית הייתי יכולה ללכת לטקס דומה באוניברסיטה העברית (למרות שבלי מאור, ובירושלים, כמה דומה זה כבר יכול להיות?), או לקפוץ לתיאטרון תמונע לטקס קו?לי אחר, עם ענת עצמון, שרון רג'יניאנו והרב משה חג'ג' (טוב, אולי קו?לי זו לא הגדרה מדויקת).

גם באוניברסיטה הפתוחה ברעננה מתקיים יום עיון שנשמע מעניין ואחריו קונצרט. בכלל - רעננה משופעת בטקסי שואה מוזיקליים, ותזמורת סימפונט רעננה תבצע מוזיקה שבוצעה על ידי תזמורת הנשים באושוויץ ויצירות אחרות הקשורות לשואה. ואם אתם יותר בעניינים של ממלכתיות, אפשר ללכת לטקס הרשמי. הרמטכ"ל יהיה, וגם טומי לפיד ועוד ששה מדליקי משואות מהארץ ומהעולם. ואחרי זה כמובן תצא להקה כלשהי במחול.

רגע, נשמע די דומה, לא? למה בעצם זקוקים טקסי הזיכרון האלה לכינוי "אלטרנטיביים"? מה זה מוסיף? מעניין אותי מספיק לשמוע את לינוי בר גפן מדברת על השינויים בתפיסת השואה של בני הדור השלישי בגרמניה, ואת שהרה בלאו משווה את יום השואה הבינלאומי אל מול יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זה גם נשמע די דומה לטקס של האוניברסיטה הפתוחה בו ידבר פרופ' יאיר אורון, על זיכרון השואה בין ייחודיות לאוניברסליות. במלים אחרות, אין צורך לפתות אותי במילה הכה סקסית "אלטרנטיבי", ויש בזה משהו מיותר. הרי שבניגוד לליל הסדר, לא מדובר במקרה שבו יש נוסח אחיד ומפורש שרק לפיו מקובל לזכור את השואה (ואפרופו, בארה"ב מקובלים סדרי פסח אלטרנטיביים, בהם דנים במשמעות ערכי החופש, לא רק עבור בני ישראל במצרים).

אבל במחשבה שנייה, אולי לחתרנים מותשים כמוני זה אינו מובן מאליו, אבל בכל זאת יש משהו מאד אלטרנטיבי בטקסים האלה. כי הרי רובנו מוכנים שמישהו אחר יסביר לנו איך לזכור את השואה, איך להבין אותה, ומה לעשות עם לקחיה. אבל האירועים הללו (בהנחה שיהיו אינטליגנטיים וביקורתיים כמובטח) מספקים הזדמנות לטפל בזכר השואה באופן אישי ועכשווי, ומראים לנו כיצד אפשר להפיק מאירועיה לקחים שרלוונטיים לחיינו היום במדינת ישראל. איך להשתמש בזכר השואה כדי להטיל ספק ולא רק כדי להשתיק את הספקות.

ואולי אני מפרשת זאת לא נכון. אולי לא מדובר באלטרנטיבה לטקס הממלכתי ולנרטיב הזיכרון הרשמי אלא לאופן בו מקובל לבלות (שוב, בחירה מצערת של מלה) את יום השואה. כי גם השנה, כבכל שנה, אפשר להצטייד בחבילה של טישיו, לשבת מול המסך, ולראות סרטי שואה בזה אחר זה. ברודי כל כך יפה ב"הפסנתרן", וכל כך רזה. וזה כל כך עצוב. ותמיד יש גם סרטים תיעודיים שרוצים לשכוח אבל אי אפשר, על אנשים שעברו דברים שאי אפשר להסביר ובכל זאת יש בהם יותר חיים מאשר בנו.

נדמה שהטקסים הללו, המעודדים השתתפות אקטיבית פרודוקטיבית של הקהל, דומים במשהו לאופן שבו מושם דגש על אלמנט ה"גבורה" ביום השואה והגבורה, בעוד במציאות האקטים של הגבורה היו ספורים והרואיים, רוב הנספים היו הצד הפאסיבי במשוואת הרשע של השואה. לכן אולי הדרך ה"נכונה", לפחות עבורנו - כי כבר ביטלנו את הבייביסיטר, היא להישאר בבית, לשבת מול הטלוויזיה, להדליק נר נשמה, ולחשוב על השואה במשך כמה שעות. זו האלטרנטיבה לאלטרנטיבה – להתבודד עם זכר השואה, לעשות אותו לשלכם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully