וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

יובל אביבי

18.5.2006 / 14:52

יובל אביבי על "ירושלמית" ו"החורש במים", שני ספרים הנוברים, כל אחד בדרכו, בשברי עבר ערבי על אדמת האזור

נסו לקרא את המילים הבאות, ואת המסקנה שעולה מהן, ללא דעות קדומות וללא עצבי התגוננות: את ספרה "ירושלמית" פותחת סירין אלחוסייני שהיד, בת למשפחת אלחוסייני המפורסמת, בהקדמה בה היא אומרת ש"חשוב שזכרון הימים הרחוקים ההם יישמר חי ונושם, כי התקווה לימים טובים יותר היא לעולם תולדה של היכרות אמיתית עם העבר. כל שרציתי לומר הוא שלא היינו שונים מאף אחד אחר על פני האדמה. רק הגורל שנפל בחלקנו – רק הוא היה שונה".

איני חסיד של השוואה בין גורל יהודי אירופה לגורל הפלסטינים, ואיני חושב שהמעשים שעשו הציונים לערביי ארץ ישראל דומים למה שעבר על יהודי אירופה, אבל מהמילים האלו עולה שמבחינת התודעה הלאומית הפלסטינית ותפיסת עולמם, האירוע ההיסטורי הטראגי המכונן של הפלסטינים, הנכבה, הוא עבורם קטסטרופה כפי שהשואה היא עבורנו. אין זה אומר ששני האירועים זהים. רק חשיבותם עבור שני הלאומים דומה.

אבל אלחוסייני שהיד אינה מתעכבת כמעט על האשמה: העיסוק שלה בעבר הוא כמובן פוליטי, אך יותר מכך הוא געגוע אישי. בשפה פשוטה אך ציורית היא מתארת את ירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, בה רבו השפות, הלאומים והדתות. באהבה אין קץ למקום ומשפחה, שכמעט אי אפשר להפריד ביניהם, היא מספרת קרעי זיכרונות ילדות של משחקים בצל עצי אלון, לימודים בבתי ספר בינלאומיים, עושר ואושר, שאחריתם בהתמוטטות של כל מה שהאמינה בו. התלהמות, הטחת האשמות ושנאה כמעט שאין בספר, אם כי ברור שגם אין בו אהבה גדולה לישות הציונית. ייתכן שקוראים מסוימים יתקשו להתמודד עם המשמעות של סיפורים עצובים מסוימים, כמו זה על סבתה של אלחוסייני, שהייתה מבין המתים הראשונים של הפליטות שגורלם הביא אותם לקבורה מחוץ למולדתם. אבל יותר מכפי שאלחוסייני כועסת, מלאת צער עמוק ויוקד על ילדות וגורל שנגזלו ממנה, שיכול לנגוע בכל אחד, גם אם השקפתו הפוכה משל אלחוסייני.

את הצד התוקפני יותר מספקת הקדמה ישירה וחתומת מבט של אדוארד סעיד, הרואה בגורל משפחת אלחוסייני עדות לגורלו של הקולקטיב. חלק מהקוראים יראו בכך מכשול, וחלק יראו בכך השלמה הכרחית לסיפור, אבל אלחוסייני, אף שגורל משפחתה הוא אכן סמל לעם שלם, אינה מבקשת אלא להביא, פעם אחת לפחות, את תולדות האנשים האהובים עליה, שהפכו מאלו ששולטים בגורלם ונמצאים על גג העולם, לפליטים חסרי כל. מי שמחפש פרוזה לא ימצא כאן את מבוקשו, אף שלאלחוסייני כשרון ספרותי ברור, אבל אכן – גם בידיעת העבר של האויב יש משום יציקת ההווה והעתיד.

"ירושלמית", סירין אלחוסייני שהיד. מערבית: מלי ברוך. הוצאת אנדלוס

נגד כל סיכויי

גם גיבור ספרה של הודא ברכאת, "החורש במים", עסוק תמידית בעבר: כסוחר בדים, הוא בקיא בהיסטוריה של סוגי הבד השונים, ובתעייתו בסמטאות המופגזות של ביירות של מלחמת האזרחים, הוא נזכר כיצד היה מספר את סיפורי הבדים לשמסה, המשרתת הכורדית שלו, כאמצעי הפיתוי היחיד שהביא אותה לפשוט את בגדיה, וכיצד היא, בתמורה, נהגה לספר לו את ההיסטוריה של העם הכורדי. בסחר החליפין הזה של הסיפורים הם משחקים את משחק האהבה שלא ברור אם יוכל להתממש, בו השימוש בעבר הוא פור-פליי וסוגי הבדים הם מטאפורות לסוגי נשים ולשלבים שונים בחייה של אישה.

הדישה בעבר היא תנאי ליציקת העתיד גם כאן, אלא שההווה העקוב מדם הוא עונש, הנועד להחריד את תושבי העיר ולהעירם מהבינוניות שפשטה בהם, ולהחזיר עטרה ליושנה. חטאם של תושבי העיר מודגם גם הוא דרך עולם הבדים: צעירי העיר אינם מתעניינים במקור הבד, ולובשים בגדים מבד סינתטי. הם שוכחים את ההיסטוריה, את "הפולקלור המביך", ונכנעים למודרניות האגואיסטית. בתוהו ובוהו של ביירות בהווה, יפשוט הגיבור עד מהרה את בגדיו ויתהלך בה עירום, כמי שנגזר עליו להיתקע בין העבר לעתיד.

כאשר מגלה הגיבור, במהלך שיטוטיו בתעלות תת-קרקעיות של העיר, כי ביירות היא תל שנבנה על גבן של ערים היסטוריות שחרבו, הוא מבין כי המלחמה נועדה לשבור את המעטה החיצוני של העיר, את האספלט והבניינים, ולאפשר לטבע הראשוני לשוב ולבצבץ מבין ההריסות "כדי שהעיר הזאת תשנה שוב את פניה, שתושביה ייעקרו ממנה, ויפנו את מקומם לדיירים חדשים". לעיר ביירות, כך מסביר לו בזכרונו אביו, "יש מחזור חיים...ברור וקבוע, ופריחתה תשוב ותתחדש רק לאחר שיפקדו אותה שוב ההרס והחורבן".

חבל שגם ברכאת מתאהבת בסיפורי ההיסטוריה, שנעשים בסופו של דבר מעיקים – כל סוג בד שמוזכר מקבל דפים ארוכים של גנאולוגיה מפורטת מדי. הפירוט הזה הוא בעוכריו של הספר, אך הוא אינו מסיח את הדעת מקטעים יפיפיים רבים בספר, כמו זה אשר בו נזכר ניקולא, הגיבור, בימי ילדותו התמימים, בהם לא ידע שאור הגחליליות "הוא זעקה, קינה על בדידותו של המעופף רק בזוג כנפיים אחד, קריאה להצלה מאש התשוקות המפטרלת בלילות במכאובי האיברים". בזכות אלה שווה לקרא את הספר.

"החורש במים", הודא ברכאת. מערבית: רנה פלסר. הוצאת אנדלוס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully