תמר קרוון

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

מוזיקה מאז ומתמיד הייתה הפסקול של חיי. אין רגע או זיכרון מסוים שלא קשור אליו שיר ספציפי. אני חולה על מוזיקה, ובגלגול הבא משערת שאקים סוף-סוף להקה משלי: דואטים עם דיימון אלברן, פי.ג'יי הארווי וטום יורק יהיו בעדיפות ראשונה.

קשה לי לומר איזו מוזיקה משפיעה ישירות על העבודה שלי, מאחר שהיא כל כולה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. עד היום אני נזכרת בחיוך איך בגיל 9, כשחיינו באיטליה, היה לי פטיפון קטן מפלסטיק, של תקליטונים, ובכל שבוע הייתי מגיע נרגשת לחנות לרכוש תקליטון חדש. אני ממש זוכרת איך המחט הייתה יורדת על התקליט ואני הייתי מאושרת. אני חושבת שהמוזיקה מוצאת את עצמה בעבודות שלי בעיקר באופי הסטיילינג, שתמיד נוטה לכיוון רוקנ'רולי.

כנערה, הייתי חורשת אינסוף הופעות רוק. בגיל 12, כשחייתי בפריז, ראיתי אינספור הופעות; החל מקטנטנות עם בקושי 50 איש, כמו אחת ההופעות הראשונות של אינקסס, ועד להופעות גדולות באיצטדיונים, של בואי או פוליס.


מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני לא רואה טלוויזיה בכלל. אין לי כבלים. זה מדיום שרק סותם ומרוקן את המוח. ספרים חזרתי לקרוא רק לאחרונה, אחרי שהבן שלי התחיל לישון בחדר שלו סוף-סוף. אבל אהבתי הגדולה, אחרי המוזיקה, היא סרטים. יש סיבה לכך שצילומי הסטילס שלי עברו פעמים רבות הלאה לבימוי קליפים.

תמיד כשאני שומעת שיר יש לי סצנות שלמות בראש, לאו דווקא לקליפ, אלא שברי רגעים של סרט. סרטים כמו "אבודים בטוקיו" ו"שמש נצחית בראש צלול" מאד השפיעו עלי. פריימים נתקעו לי בראש לחודשים.

מגזינים מאז ומתמיד היוו את הבסיס התרבותי שלי. אני יודעת, יש שירימו גבה ויפערו נחיר בבוז, אבל ממש גדלתי על מגזינים כשחייתי בחו"ל, והם עיצבו לדעתי את התפיסה החזותית שלי. בכל פעם שיצא המגזין בתחילת העונה, הייתי נכנסת איתו למיטה ומעלעלת בו בהתרגשות. יותר מאוחר, מעבר לאהבה הגדולה לצילום, החלה גם מחלת אהבת הבגדים, הנעליים והתיקים.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב ובדירה שנולדתי בה. אני חולה על הרחוב הקטן והדירה הקסומה. הייתי משנה בו, בשמחה, את הפקחים שמתחבאים מאחורי השיחים בכדי לגרור כל רכב שמעז לחנות פה לרגע. בעיקר הייתי מעיפה את שני הבניינים המטורפים שתקעו בו במקום שני הבתים הקטנטנים שהיו פה פעם.


למי היית מכניסה מכות?

לא הייתי מכניסה מכות לאף אחד כי זה ממש לא הקטע שלי, והפה הגדול שלי בהחלט עושה את העבודה כשמישהו צריך לחטוף על הראש. אין מישהו ספציפי על הכוונת בימים אלה, אבל הפיגוע בחוף עזה ומראה הילדה שרצחו לה את המשפחה, כשהיא ישבה על החול וזעקה לשמיים, טלטלו אותי עמוקות.


מה ההתמכרות שלך?

יש לי 2 התמכרויות. הראשונה היא בשר. בקר. אין כמעט יום שאני לא אוכלת בשר ואני מתנצלת על כך מראש. אבל בימים שאני לא אוכלת קציצות בקר או פילה או סינטה או קרפצ'ו או סתם איזה נקניק אני באמת נהיית חלשה.

ההתמכרות השנייה, נו, איך לא, היא בגדים. מאז שהייתי קטנטונת פיתחתי את ההפרעה הזו. אני מאשימה את אמא שלי - שהיה לה את הטעם הכי משובח שיכול להיות בבגדים. היא תמיד הייתה מתלבשת נהדר ותופרת לנו בגדים מדהימים.

אני חולה על בגדים ונעליים ותיקים ומתמלאת אושר בכל קנייה. הגמילה שלי החלה בשנים האחרונות - כשהכרטיס שלי הפך למוגבל, וכשמול רכישת נעליים עמדה סוגיית קניות לארוחת ערב בסופר. אז אני בסוג של גמילה בכפייה, וכנראה שזה קצת עובד. אולי זה קשור גם לעובדה שהארון שלי באמת מלא בכל טוב.


את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמינה את ג'ק ניקולסון. אני בטוחה שהיינו מעבירים ערב של צחוקים מטורפים, וכגבר אמיתי הוא גם בחיים לא היה נותן לי לשלם.


מה הרינגטון שלך?

אין לי רינגטון. רק צלצול של טלפון רגיל. אין אחד שלא מופתע כשהנייד מצלצל דריינג דריינג. מביטים בי בהשתאות שאומרת, 'מה זה הרטרו הזה?'


מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הכי חשוב היה לי שהוריי יראו את התערוכה שלי. עברתי שנה מאד קשה וממש לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לצלם. ההורים שלי היו מודאגים, ראיתי את זה עליהם. חששתי בעצמי שנכנסתי לרחוב ללא מוצא. אבל כשהתערוכה נפתחה והם באו, וראו אותה והתגאו בי, התמלאתי באושר.

הייתי שמחה אם עמליה דיין הייתה רואה את התערוכה. אני מעריצה את הבחורה הזו, שבמקום לשבת על התחת בבראסרי כל היום וליהנות כביכול מהייחוס המשפחתי שלה, היא עפה מפה ועשתה עם עצמה דרך מדהימה. אני מורידה בפניה את הכובע והלוואי שהייתה מציגה את עבודותיי בגלריה שלה.


מהם הרגלי הגלישה שלך?

כמובן שאתרי אופנה אהובים עלי וקצרה היריעה מלהכילם. אבל הסטייה שלי באינטרנט היא סקיי שואוביז, לקרוא על כל מעלליהם של המפורסמים; לראות איך בראד פיט הכלב שבר לג'ניפר אניסטון את הלב מול כל העולם והיא המשיכה לעמוד זקופה ולחייך. בהחלט מראה מעורר השראה.

דנה איבגי שוכבת על מיטה. הפופיק שלה חשוף, היא מביטה לנקודה רחוקה בחלל, במבט כמעט מיוסר. רננה רז רכונה על הרצפה. שיערה אסוף והיא ממוקדת בסידור לב מפורק על הרצפה. בחורה בשמלת תותים מתעופפת באוויר, חזיתית ומדויקת. מול המצלמה של תמר קרוון (38) עברו אינספור בחורות יפות ובחורים מעודנים, משאירים מאחוריהם עיניים מרוכזות וארומה של רוקנ'רול.

קרוון, בתו של האמן דני קרוון, הכתיבה אופנה וסגנון החל מאמצע שנות התשעים, כשהחלה ליצור עם נילי לנדסמן את המדור "הצעקה האחרונה" בעיתון העיר. היא ביימה קליפים, מצלמת הפקות אופנה למגזינים, זכתה בפרס "צלמת השנה" ב-1996, השתתפה בתערוכות קבוצתיות והציגה תערוכת צילומים בגלריה רוזנפלד ב-2003. ב-2001 היא הפכה גם לאמא של איתמר והורידה הילוך. עכשיו המנוע מתחמם. בחודש שעבר היא השתתפה בתערוכה בבית הספר ויצ'"ו חיפה, שנוצרה במסגרת קורס אוצרות של הסטודנטים ועכשיו מוצגות עבודותיה בתערוכת יחיד נוספת ברוזנפלד, "בלב חסר".

קרוון ידועה בבימוי עדין ומחושב של מושאי הצילום שלה. כל תנועה, גם אם היא נראית מרחפת או אגבית, מדודה ומתוכננת. לדבריה, אין תהליך יצירה אחיד שהיא יכולה לסמן. מבט בעבודות שלה מעלה רגישות גבוהה, הסתכלות בוחנת ואוהבת של צלמת כלפי מי שעומד מולה. לקרוון יש במקרים רבים קשר חזק עם המצולמים שלה; בין אם מדובר בחברות טובות, קולגות אהובות או במוזיקאים שיצרה להם קליפים. היא מלאת תשוקה ליצירה שלה, מה שמסייע לה לשמור על הרלוונטיות של עבודותיה ועל חשיבותה בנוף הצילום המקומי.

בלב חסר, גלריה רוזנפלד, דיזנגוף 147, תל אביב, 03-5229044. עד ה-15.7