ווטרס, בטל את ההופעה, לטובתנו

מעניין מה חושב לעצמו ברגעים אלו רוג'ר ווטרס, כשהוא מוכר כרטיסים במזרח ירושלים בשאיפה לקדם את הדו קיום, כמה שעות לפני שהוא הולך לבדר 50,000 ישראלים; איך מרגישים עכשיו חברי דפש מוד, אלו ששרו "אנשים הם אנשים, אז למה זה צריך להיות, אתה ואני צריכים להסתדר קצת יותר", כאשר עוד חודש וחצי אמורים להגיע לפארק הירקון ולספק את מאווייהם של עשרות אלפים נוספים, שממתינים לבואם כעשרים שנה; מה הן תחושותיו של דוונדרה בנהארט, היפי אמיתי, כשהוא מופיע על שער המגאזין טיים אאוט תל אביב היום.

התהיות האלו נוגעות גם לסילבר ג'וז, בלונד רדהד וזיגי מארלי, שפקחו היום את העיניים בבוקר ונזכרו שהקיץ הזה, הם עומדים להופיע בישראל.

ישראל, אגב, היא אותה מדינה שבמהלך השבועיים האחרונים רצחה חמישה עשר אזרחים פלסטינים, שאפילו איזה כינוי של חשוד, שלא לומר בכיר מבוקשים (כמה כאלה יש, אגב?), אי אפשר היה לתפור עליהם. אישה בהיריון שהלכה לתומה ברחוב, משפחה שלמה על חוף הים, אח ואחות, שלושה ילדים – אתם יודעים, דה יוז'ואל. ואנחנו? במונדיאל (או בסופרפארם).

ההרג בעזה בשבועות האחרונים הוא כבר מזמן מעבר לכל מחלוקת של שמאל או ימין, של תושבי שדרות, הצפון או המרכז. מדובר באנושיות גרידא, או במקרה דנן, חוסר אנושיות משווע. כל אותן אמרות שפר ופתגמים סתומים בגין ביצים שנשברות במהלך הכנת חביתה, שבבים שעפים במהלך ניסור, או כנפי מטוס שרועדות בזמן הטלת פצצה כבר אינן רלבנטיות.

כותרות העיתונים זועקות מדם, אבל אנחנו מחכים לגול של לאו מסי. עזה מופצצת ללא הכרה וסופגת קורבנות בכל יום, כשהאטימות אצלנו מגיעה לשיאה. הגנרלים משתוללים, לשר הביטחון אין מושג והשר לביטחון פנים הוא האיש שהתגאה בכך ש"ילד פלסטיני לא יכול לצייר היום שמיים ללא מסוק" ו"הבאנו את הסיכול הממוקד לדרגה של אמנות" ועשה השוואה מחרידה בין מלחמה ואומנות, שמצטטת מהאמנה הפוטוריסטית של תחילת המאה העשרים, זו שאומצה בחום על ידי הפשיסטים האיטלקים.

על מנת שהציבור הישראלי יצא מהאדישות שלו כלפי פשעי המלחמה שהמדינה שלו מבצעת, ולפשעים כאלה אין שום צידוק קסאמי, אנחנו זקוקים לניעור מטלטל. פעולה שתפגע בנו, השבעים והציניים עמוק בציפור נפשנו, בשגרה הנוחה שסיגלנו לעצמנו. ניעור שיגרום לנו, ללא קשר לעמדותינו הפוליטיות, לחשוב לעומק על ההתנהלות המסוכנת של המדינה בה אנו חיים, על הזילות שרוכשים קברניטיה לחיי אדם, על הקלות שבה הם מיתירים לחיצה על ההדק.

אנחנו ממלמלים לעצמנו, שבאמת כבר אי אפשר עם שפיכות הדמים הזו, אבל נשארים באפס מעשה (גם שכצה"ל מודיע שהוא ימשיך בירי הטילים).

"מה עם שדרות?" יצעקו רבים - תושביה שעומדים בקסאמים מדי יום וכל מי שאכפת לו מהם (ולמי בעצם לא אכפת?)- אבל האם ישנה טקטיקה שטרם נוסתה? מבצע שטרם נעשה על מנת למגר את ירי הקסאמים? האם הפצצה מאסיבית של ריכוזי אוכלוסין היא הפתרון?
יתרה מזאת, האם זה לא ברור, שבדיוק ההפצצות הללו הן מה שמלבה את מעגל השנאה, מחריף את ירי הקסאמים ומכין את הקרקע לפיגועים עתידיים?

לפני שלושה שבועות כתבה כאן דפנה לוסטיג רשמים מההופעה של הבלאק אייד פיז, שגרמו לה לחוש שהנה אנחנו מתחילים בצעדי נורמליזציה ראשונים בדרך לחזור להיות יעד לגיטימי עבור אמנים מחו"ל. אירופה. ובכן, אנחנו לא אירופה. ממש לא, ועל מנת שנבין זאת היטב, חייב להגיע עכשיו גל ביטולים שיבהיר לנו איפה אנחנו חיים ויוציא אותנו מהאדישות שלנו.

רוג'ר ווטרס צריך לאסוף את הציוד שלו, לספוג הפסד כלכלי ולעוף מכאן לכל הרוחות; דפש מוד מוכרחים להודיע עוד היום, שמדינה שנותנת ידה לרצח מתמשך של חפים מפשע, ויהיו הסיבות אשר יהיו, אינה ראויה להתבשם מההופעה המצוינת שלה; לדוונדרה בנהארט כדאי במהרה, להתקשר לנציגיו בארץ ולומר להם, שאין לו עניין לרגש את הקהל הישראלי עם הפריק פולק הנהדר שלו.

כל אותם אמנים, לטובתנו בלבד, צריכים לומר שאין טעם לדשן את הציבור הישראלי, שימשיך להיות אדיש ואטום נוכח ההרג, בזמן שהם מרפדים לו את שעות הפנאי. אולי, רק אז, כשהנוחות תיפסק והחרם יחזור, יהיה לנו אכפת ונצא לרחובות.