וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: ו.ק. וויליאמס

21.8.2006 / 11:27

משורר, רופא וסופר - ו.ק. וויליאמס חרז מילים עם תרופות, ופציינטים עם סיפורים. פרק ראשון מתוך קובץ סיפוריו

.

הנערה עם פצעי הבגרות

אחד הרוקחים המקומיים העביר אליי את הקריאה: רחוב סאמר 50, קומה שנייה, דלת משמאל. מדובר בתינוקת שהובאה זה עתה מבית החולים. מצבה גרוע למדיי, אני מתאר לעצמי. אתה מעוניין לגשת לשם? נדמה לי שיש להם רופא אחר אבל הם לא אוהבים אותו, הוסיף במחשבה שנייה.
הקריאה הגיעה בשתים עשרה וחצי. בדיוק התיישבתי לאכול ארוחת צהריים. הם לא יוכלו לחכות עד סיום שעות הקבלה במרפאה?
אה, אני מניח שכן, אבל הם זרים ואתה יודע איזה אנשים אלה. גש לשם מהר ככל האפשר. אני חושב שהתינוקת במצב גרוע למדיי.
השעה הייתה שתיים וחצי כאשר הגעתי למקום, מעל חנות באזור העסקים של העיירה. אחת מאותן דלתות הנפתחות לרחוב בין חלונות ראווה ממוסגרים במתכת. כניסה צרה עם תיבות דואר שבורות בצדה וגרם מדרגות אפלולי המוביל היישר למעלה. ביקרתי במקום כמה פעמים במהלך השנים האחרונות בבואי לביקורי בית אצל כל מיני אנשים שהתגוררו שם.
כאשר טיפסתי במעלה המדרגות לא מצאתי שום פעמון כניסה, כך שהקשתי בחוזקה על לוח הזכוכית של הדלת שמשמאל. ידעתי שזו דלת המטבח, שתפס את חלקה האחורי של הדירה.
תיכנס, אמר קול ילדותי רם.
פתחתי את הדלת וראיתי נערה בעלת שיער חלק וארוך, כבת חמש-עשרה, עומדת לצד שולחן המטבח, לועסת מסטיק ומתבוננת בי בסקרנות. שערה היה שחור כפחם והיא השפילה מעט את אחד מעפעפיה כאשר דיברה. כן, מה אתה רוצה? שאלה. הו, היא הייתה קשוחה ולא היו אצלה חוכמות, אבל היא שבתה את לבי מיד. היה בה משהו נוקשה וישיר היוצר כשלעצמו רושם של איכות.
אני הרופא, אמרתי.
אתה הרופא. התינוקת בפנים. היא התבוננה בי. רוצה לראות אותה?
בטח, בשביל זה באתי. איפה אמך?
היא יצאה. אני לא יודעת מתי היא תחזור. אבל אתה יכול לבדוק את התינוקת אם אתה רוצה.
בסדר. בואי נראה אותה.
היא הובילה אותי אל חדר השינה, לעבר חלקה הקדמי של הדירה, אחד מאותם חדרים לא מוארים, היות שהחלונות היחידים נמצאו במטבח ולאורך חזית הבניין.
הנה היא.
התבוננתי במיטה וראיתי פנים קטנות, כחושות אך שלוות, שלוות שלא בדרך הטבע, מזדקרות מתוך קצהו העליון של צרור מגולגל ומהודק שיצרו שאר חלקי גופה של התינוקת העטופה בשמיכת כותנה כחולה. כל גופה לא עלה בהרבה על גודלה של כיכר לחם שיפון גדולה. הידיים ושאר חלקי הגוף היו אסופים במהודק בתוך השמיכה. רק הפנים הצהבהבות נראו, עטורות כובע קשור בחוזקה, וממוסגרות בפינת השמיכה.
מה הבעיה שלה, שאלתי.
לא יודעת, אמרה הנערה, רעננה כפרח בר ונראית אדישה כאילו לא מדובר באחותה, אלא במישהי שאינה בת משפחתה. התבוננתי באשת הקשר שלי, משועשע מאוד, והיא השיבה לי מבט, לועסת במרץ את המסטיק שלה, עומדת בפישוק רגליים רחב. היא הטתה את ראשה הצדה ונעצה מבט היישר בעיניי, כאילו אומרת, נו? החזרתי לה מבט. היו לה פנים קטנות, מכווצות, אף סולד, גבות בולטות, מצח נמוך ועור בגוון נורא, גס ומכוסה פצעונים.
מתי את חושבת שאמך תחזור? שאלתי שוב.
אולי בעוד שעה. אבל אולי כדאי שתבוא מתישהו כשאבי יהיה כאן. הוא מדבר אנגלית. הוא צריך להגיע בסביבות חמש, אני חושבת.
אבל לא תוכלי לספר לי שום דבר על התינוקת? שמעתי שהיא חולה. יש לה חום גבוה?
לא יודעת.
יש לה שלשול? הצואה שלה ירוקה?
בטח, אמרה. נראה לי. היא הייתה מאושפזת בבית החולים אבל מצבה החמיר, אז אבי החזיר אותה הביתה היום.
במה מאכילים אותה?
בבקבוק. אתה יכול לראות בעצמך. הנה הוא.
היה שם בקבוק קר, מלא בחציו בחלב, מונח על כיסוי המיטה, הקצה עם הפטמה שמוט מאחורי ראשה של התינוקת.
בת כמה היא? זו בת, אמרת?
כן, זו בת.
אחותך?
בטח. רוצה לבדוק אותה?
לא תודה, אמרתי. לפי שעה, לפחות, איבדתי כל עניין בתינוקת. נערה צעירה זו הממונה על ענייני הבית עוררה בי משהו שמצא חן בעיניי. היא הייתה ילדה בסך הכול, אך איש לא יכול להוליך אותה שולל, ועם זאת הדבר האמיתי שבה היה היעדרה המוחלט של צחנת השקר. היא לא הייתה בטוחה בעצמה יתר על המידה, בשום פנים ואופן לא. רק כנה וגלוית לב.
אך בסופו של דבר היא לא הייתה בדיוק ילדה. היו לה שדיים שידעת כי יהיו כאבנים קטנות למגע יד, זרועות שריריות נאות ורגליים מוצקות ויפות. כפות רגליה היחפות היו תחובות בסנדלי עור קרועים כמו אלה שיש לילדים בחוף בקיץ. והיא הייתה שזופה מאוד, בכל מקום שעורה נגלה לעין. פשוט אחת מאותם ילדים שתמצא מתבטלים בימים אלה ליד הבריכות המצויות בכל מקום מחוץ לערים ולעיירות. אגוזה קטנה וקשה המפלסת לה דרך משלה בעולם.
מה קרה לרגליים שלך? שאלתי. הן היו חשופות, מכוסות פצעים מגלידים.
או?ג ארסי, השיבה, מרימה את חצאיתה להראות לי.
וואו.
אבל היית צריך לראות את זה לפני יומיים. זה כלום. אתה רופא. איך אני יכולה לטפל בזה?
בואי נראה, אמרתי.
היא הרימה את רגלה והציבה אותה על הכיסא. הרגל נעקצה קשות בידי יתושים, כך נראה לי, אך היא התעקשה על או?ג ארסי. היא תלשה בציפורני ידיה את העור במקומות הנגועים ולכן הם נראו רע יותר.
הו, זה לא נורא כל-כך, אמרתי, אם רק תניחי לזה ותפסיקי להתגרד.
כן, אני יודעת זאת, אבל לא יכולה להתאפק. ההתגרדות היא הדבר היחיד שמקל עליי.
מה זה שם, בכף הרגל שלך?
איפה? מסתכלת.
הנקודה החומה הגדולה ההיא שם בצדה האחורי של כף הרגל שלך.
לכלוך, אני מתארת לעצמי. היא לא הפסיקה ללעוס מסטיק וארשת פניה החתומה, המתגוננת, לא השתנתה כהוא זה.
למה את לא רוחצת אותה?
אני רוחצת. תגיד, איך אני יכולה לטפל בפנים שלי?
בחנתי אותן מקרוב. את סובלת ממה שנקרא א?קנ?ה, אמרתי לה. כל אותם פצעונים ונקודות שחורות שיש לך שם. טוב, בואי נראה, אני חושב שהדבר הראשון שעלייך לעשות הוא להשיג סבון טוב.
איזה מין סבון? תוצרת "לייפבוי"?
לא. הייתי מציע שתשתמשי באחד מאותם סבונים מוצקים מתוצרת לו?קס. לא פתיתי סבון, אלא סבון מוצק.
כן, אני יודעת, אמרה. שלושה בשבעה-עשר סנט.
השתמשי בזה. השתמשי בזה בכל בוקר. שטפי את פנייך במים חמים מאוד. את יודעת, עד שהעור ייעשה אדום, כדי להזרים את הדם כלפי מע

בשעה חמש וחצי טיפסתי שוב במדרגות העץ לאחר שחלפתי בכניסה מן הרחוב על פני שתי נשים שסקרו אותי במבטן מכף רגל ועד ראש מהמקום שבו ניצבו, שעונות אל קיר הלבנים ומשוחחות.
הפעם נשמע קול אשה אומר, היכנס, כאשר הקשתי בדלת המטבח.
זו הייתה האם, אשה מרשימה, גדולה וכבדה, מתקרבת לגיל חמישים, לבושה שמלה שחורה, שערה המאפיר ארוך וחלק, ופניה מוארכות וחרושות קמטים. היא ניצבה ליד שולחן המטבח המצופה אמייל. אשה צעירה יותר, שמנמונת, בעלת שיער בלונדיני, מטופחת מאוד ולבושה שמלה ביתית נאה ומסודרת - כמו התגנדרה לרגל האירוע - עמדה לצדה.
גם הילדה הקטנה חסרת ההבעה הייתה שם והנערה המבוגרת יותר, מאחורי האחרים, אמה מאפילה עליה, שתי הנשים המבוגרות גבוהות ממנה בראש לפחות. איש לא דיבר.
שלום, אמרתי לנערה שאיתה שוחחתי קודם לכן. היא לא ענתה לי.
דוקטור, פתחה האם, תציל תינוקת שלי. היא מאוד חולה. האשה דיברה בקול רם, עבה, ודומה שהייתה הלומת פחד ויגון. דוקטור! דוקטור! היא בכתה כמעט.
בסדר, אמרתי כדי לקצר את דבריה, בואו נבדוק אותה תחילה.
וכך פנו כולם אל חלקו הקדמי של הבית, האם בראשם. שעה שעשו את דרכם השתרכתי אני מאחור כדי לשוחח עם האשה השנייה, המתורגמנית. מה קרה?
התינוקת לא הייתה במצב הכי טוב. אז הם לקחו אותה לבית החולים כדי לבדוק אם הרופאים שם יוכלו לעזור לה. אבל המצב שלה החמיר. אז בעלה הוציא אותה משם הבוקר. נראה לי שמצבה רע.
כן, אמרה האם, ששמעה אותנו במקרה. יש לנו שבעה ילדים. בת אחת נשואה. תינוקת זאת שלי, מצביעה בידה על הילדה במיטה ומוחה את פניה בגב כף ידה. זאת תינוקת שלומה לא טוב. אני כמעט משוגעת. לא יודעת מי יכול עוזר. איזה דוקטור, לא יודעת. מישהו להגיד לי לקחת לבית חולים. אני לחשוב אולי זה קצת לעזור. חמישה ימים היא שמה. עולה לי שני דולרים כל יום. עשרה דולר. אין לי שום כסף. ומתי אני רואה תינוקת שלי, מצב שלה יותר גרוע. היא נראית מת. לא יכולה להשאיר היא שמה. לא. לא. אני להגיד לכולם, לא. אני לוקחת היא הביתה. דוקטור, אתה תציל תינוקת שלי. אני לשלם לך. אני לשלם לך הכול...
רגע אחד, רגע אחד, אמרתי. ואז פניתי אל האשה השנייה. מה קרה?
התינוקת חטפה מין שלשול בבית החולים. והיא הייתה מטונפת כולה כשהם הלכו לראות אותה. הם היו נסערים לגמרי...
הכול זה דלקת בתחת, קטעה האם את דבריה.
האשה הצעירה יותר אמרה לה כמה מילים בשפה שנשמעה כמו רוסית, אך לא הצליחה לעצור בעדה.
לא. לא. אני לשלוח היא לבית חולים. ומתי אני לראות תינוקת שלי ככה אני לא יכולה להשאיר היא שמה. תינוקות שלי לא ככה. אף פעם, הדגישה. אף פעם! אני לקחת היא הביתה.
לאט-לאט, אמרתי. פשטי את בגדיה. את כולם. זו ממש חגיגה, כל-כך הרבה אנשים פה. מספיק חם כאן. היא מקיאה?
היא לא לאכול. איך היא יכולה מקיאה? אמרה האם.
אך האשה השנייה סתרה את דבריה. כן, היא הקיאה בבית החולים, האחות אמרה.
בחודש ספטמבר הזה נתקלנו באקראי במקרים רבים כאלה גם בבית החולים שלי, שלשול מידבק שחטפו למעשה כל הילדים כאשר אושפזו מכל סיבה שהיא. הנחתי שזה קרה גם לתינוקת הזו. אין ספק שמצבה היה רע לפני כן, הזנה לא נכונה וכו' וכו'. אחר-כך, כאשר הכניסו אותה לבית החולים, לא משנה מה הייתה סיבת האשפוז, השלשול התפתח. לעתים מקרים כאלה אינם מסתיימים יפה כל-כך. מזל, ללא ספק, שהביאו אותה הביתה. אמרתי להם זאת, מלווה את דבריי בהסבר: אחות אחת מטפלת בעשרה או בעשרים תינוקות, הן עושות כמיטב יכולתן, אבל אי-אפשר לרוץ ולהחליף חיתולים לכל המחלקה כל חמש דקות. אך התינוקת נראתה חסרת חיו?ת מכדי שזו תהיה הבעיה היחידה שלה.
אתה רוצה אני מפשיטה אותה לגמרי? שאלה האם שוב, מהססת ומנסה להחזיק בתינוקת מכוסה בשמיכת הכותנה שעה שפשטה את בגדיה.
להפשיט אותה לגמרי, אמרתי.
היא הייתה שרועה שם, רק עור ועצמות וראש עגול וכחוש בקצה גופה העליון, והבטן הנפוחה הרגילה שמגלים במקרים מהסוג הזה.
תראה, אמרה האם, הופכת בידיה הגדולות את התינוקת על צדה הימני כדי שאוכל לראות את האחוריים המואדמים. איזה מין אחות זה. תינוקות שלי אף פעם לא ככה.
לאט-לאט, לאט-לאט, אמרתי לה. זה לא נורא. וזה אמנם לא היה נורא. כל ילד עם יציאות רכות חוטף את זה תוך חצי שעה לאחר הטיפול בו. בואי. זוזי הצדה, אמרתי, ותני לי הזדמנות. היא המשיכה לגהור מעל התינוקת כמו חששה שאחשוף אותה לקור.
לא היה לה חום גבוה. לא הייתה לה פריחה. פיה היה במצב טוב למדיי. עיניים, אוזניים - ממצאים שליליים. אך ברגע שהצמדתי את הסטטוסקופ לחזה הגרמי הקטן, התבהרה התמונה בשלמותה. לתינוקת היה מום מו?לד בלב, רשרוש רועם ששמעת כאשר האזנת ללב, ומשמעותו, אם לנסח זאת בגסות, שהיא הייתה חסרת תקנה, שתמיד תהיה כזו.
האם התבוננה בי. הזדקפתי, הישרתי אליה מבט ואמרתי בפשטות: הלב שלה פגום.
זה היה האות לדמעות. האשה הגדולה התייפחה שעה שדיברה. דוקטור, התחננה, גועה בבכי מיוסר, תציל תינוקת שלי.
אעזור לה, אמרתי, אבל הלב שלה פגום. הוא לא ישתפר אף פעם. אך ידעתי היטב שהיא לא תקדיש לדבריי ולו קורטוב של תשומת לב.
אני לתת לך הכול, המשיכה ואמרה. אני לשלם לך. אני לשלם לך עשרים דולר. דוקטור, אתה מסדר תינוקת שלי. רופא טוב אתה. אתה מסדר.
בסדר, בסדר, אמרתי. במה את מאכילה אותה?
הן סיפרו לי, זה היה תחליף חלב מגוחך ויתרה מזו, לא מורתח. התאמתי עבורן את מזון התינוקת ואמרתי להן כיצד להמשיך להכין אותו. יש לכן מספיק בקבוקים? שאלתי את הנערה.
בטח, יש לנו בקבוקים, אמרה.
בסדר, אז תמשיכו כך.
אתה חושב אתה מרפא היא? האם, פניה המוארכות רטובות מדמעות, הטרידה אותי שוב, שונה כל-כך מבתה הקשוחה בת החמש-עשרה.
את תעשי כדבריי שלושה ימים, אמרתי, ואני אחזור לבדוק איך אתן מתקדמות.
תודה לך, דוקטור, המון תודה. אני לשלם לך. היום אין לי כסף. אני לשלם עשרה דולרים לבית חולים. הם לרמות אותי. לא נשאר לי יותר כסף. אני לשלם לך יום שישי מתי בעל שלי מקבל משכורת. אתה מציל תינוקת שלי.
וואו! איזו אשה. לא יכולתי להתחמק

במה מדובר? שאלה אותי אשתי בערב. היא שמעה על המקרה עוד קודם לכן. וואו! אין ספק שפגשתי נערה נהדרת, אמרתי לה.
מה, עוד אחת!
איזו ילדונת קשוחה. אני משוגע עליה. אני מדבר על נערה שאין אצלה חוכמות... וסיפרתי לה על סוג המקרה ומה עשיתי בנידון. גם האם היא טיפוס מוזר. אני לא מצליח להבין אותה בדיוק.
הם שילמו לך?
לא. אני לא חושב שיש להם כסף.
תחזור לשם?
בוודאי. אני חייב לחזור.
טוב, אני לא מבינה למה אתה חייב לעשות את כל מעשי הצדקה האלה. הנה, זה מקרה שאתה צריך לדווח עליו לשירותי הסעד לשעת חירום. תקבל מהם שני דולרים לפחות עבור כל ביקור.
אבל לאב יש עבודה, אני מבין. אני פסול במקרה כזה.
איזו מין עבודה?
לא יודע. שכחתי לשאול.
תגיד לי מה שמה של התינוקת כדי שאוכל לרשום אותה בפנקס החולים.
לכל הרוחות. לא חשבתי בכלל לשאול אותם גם את זה. נדמה לי שהם אמרו לי מן הסתם, אבל אני לא זוכר אותו. איזשהו שם רוסי...
אתה עובר כל גבול. שוטה שכמוך. היא צחקה. באמת, מי הם בכלל?
את יודעת, אני חושב שזו בוודאי המשפחה שקייט סיפרה לנו עליה. את לא זוכרת? המקרה ההוא כשהילדה הקטנה שיחקה שם יום אחד אחר הצהריים, אחרי הלימודים, נפלה במדרגות בחזית הבניין ונחבטה עד אובדן הכרה?
אני לא זוכרת.
ודאי שאת זוכרת. זו אותה משפחה. אני מבין עכשיו. קייט הביאה את הפרחחית לשם במונית ועלתה איתה כדי לוודא שהכול כשורה. כן, זהו זה. האשה המבוגרת גררה את הילדה הגדולה בשערה מפני שלא השגיחה על אחותה. ואלו מכות היא החטיפה לה. את לא זוכרת שקייט סיפרה לנו אחר-כך? היא חשבה שהאשה המבוגרת עומדת לרצוח את הילדה, היא כל-כך צרחה וטלטלה אותה. איזו מין זקנה. אפשר להבחין בכך שכולם פוחדים ממנה. איזה עולם. אני מניח שהפרחחית הארורה מוציאה אותה מדעתה. אבל וואו, כמה היא דבוקה לתינוקת הזו.
התקווה האחרונה, אני מניחה, אמרה אשתי.
כן, ובעלת הסיכויים הקלושים ביותר בכל החבורה. הרי לך מזל ביש.
היא תאהב אותה בכל זאת.
יותר, כך זה ברוב המקרים.
כעבור שלושה ימים ביקרתי שוב בדירה. היכנס. הפעם קול גברי מהדהד. נכנסתי, מסוקרן מאוד.
ליד אותו שולחן מטבח ניצב איש נמוך, בעל מבנה גוף מוצק, במכנסי עבודה רפויים וגופיית כותנה עבה. דומה שהייתה לו יציבות של קובייה המונחת על אחת מפאותיה. היו לו פנים סלאביות חלקות, בעלות גוון חי מאוד, שפם שחור ארוך, עיניים כחולות, תמות להפליא, מרוחקות זו מזו. שערו השחור, השופע, החלק והמבריק, הזדקר ברישול מעל ראשו הגדול והעגול. במראהו הזכיר לי מיד את ילדתו הבלונדינית. שלווה מוחלטת. כתפיים של שור. אתה הרופא, אמר. תיכנס.
הנערה והילדה הקטנה עמדו לצדו, האם נמצאה בחדר השינה.
מצב של תינוקת לא משתפרת. לא מוכנה לאכול, אמר האיש בתשובה לשאלתי הראשונה.
מה שלום המעיים שלה?
לא רע.
היא מקיאה?
לא.
מצבה משתפר, אם כך, ערערתי על דבריו, אך בינתיים הספיקה האם לשמוע אותנו ונכנסה למטבח. היא נראתה רע יותר מאשר בפעם הקודמת. ממאנת להינחם. דוקטור! דוקטור! היא ניגשה אליי.
התעלמתי ממנה, נרגז מעט, ונכנסתי לראות את התינוקת. מצבה השתפר, כמובן, השתפר בהרבה. אמרתי להם זאת. אבל הלב, מצבו לא השתנה מטבע הדברים.
איך לב היא? דחקה בי האם בלהיטות. היום קצת יותר טוב?
התחלתי להסביר לאיש שזז לאחור ונתן זכות קדימה לאשתו, אך ברגע שהבינה את כוונתי התנפלה עליי שוב והדמעות החלו לזלוג. לא היה טעם לדבר. דוקטור, אתה רופא טוב. אתה לעשות משהו מסדר תינוקת שלי. ולפני שהספקתי לזוז אחזה בידי השמאלית בשתי ידיה ונישקה אותה מבעד לדמעותיה. שעה שעשתה זאת תפסתי סוף-סוף שהיא שתתה לפני כן.
הסתובבתי אל האיש שנראה דומה במידה רבה לשמש בצהרי היום ואדיש כמוה, אחר-כך פניתי חזרה לאשה וריחמתי עליהם מאוד.
ואז, בלי לדעת מדוע אמרתי זאת ועל מי בדיוק דיברתי, חשתי שאני נחנק בתוך תוכי במילים: לעזאזל! לכל הרוחות. הבני זונות. מדוע דברים כאלה צריכים לקרות?
למחרת בבוקר, שעה שנכנסתי למלתחה של בית החולים, היו שם כמה מאנשי הצוות האורח שעמדו ועישנו סיגריות, משוחחים ביניהם. הם דיברו על כלב ציד השייך לאחד הרופאים. הוא חטף הצטננות כלבים ונראה שהוא עלול למות.
הזעקתי חצי תריסר וטרינרים מהסביבה הקרובה, אמר אחד מהם, הזעקתי אפילו את הווטרינר מהעיירה שלך, הוסיף, מצביע לעברי כאשר נכנסתי. אתם יודעים איזה מחיר רצו לדרוש ממני תמורת מתן נסיוב לבעל החיים הזה?
איש לא ענה.
ברוב חוצפתם הם רצו ממני חמישה דולרים להזרקה. אתם יכולים להבין את זה? חמישה דולרים להזרקה.
נתת להם לטפל במקרה? השמיע מישהו את קולו בבדיחות הדעת.
אם נתתי להם? ודאי שלא, השיב הראשון. אבל אתם יכולים להבין את זה? מה, אנחנו בסך הכול חבורת דפוקים בהשוואה לאנשים האלה. מגיע לנו לרעוב ללחם.
תחלוב את זה מהם, אמר מישהו בקול צורמני, מתלוצץ. זה העניין.
אחר-כך המשיך הדובר הראשון לנאום, מעכב אותי לשיחה בעוד כמה מהאחרים מתנדפים מהחדר. ראית אי-פעם תקופה מחורבנת כל-כך במקצוע? דרך אגב, לפני שבוע הוזמנתי לביקור בית בעיירה שלך כדי לבדוק ילדה שיילדתי כאן בקיץ. ידוע לך משהו על המקרה?
ייתכן שהם נמצאים אצלי ברשימה, אמרתי. רוסים?
כן, חשבתי כך. הוא עובד כפועל פשוט או משהו. אמר שאין להם אפשרות לשלם לי. טוב, טרחתי לעלות לבניין רשויות המחוז שלכם ולברר כמה הוא מרוויח. שמונה עשר דולרים בשבוע. איזה טיפוס. והייתה להם החוצפה להגיד לי שאין להם אפשרות לשלם לי.
היא אמרה לי עשרה דולר.
היא שקרנית.
אינסטינקט אמהי טבעי, אני מניח.
תאווה לוויסקי, אם אתה שואל אותי.
אותו דבר.
בסדר, חבר. אני רק אומר לך. ואמרתי להם, ועוד איך. הם לא יזמינו אותי לשם שוב, תאמין לי. בכל מקרה, רוויתי מהם נחת די והותר. אתה תכריח אותם לשלם לך. אל תעשה דבר עבורם אלא אם כן ישלמו לך. הוא מקבל משכורת מהמחוז. אני אומר לך שאילו הצטרכתי לשלם שם מסים, הייתי הולך ומנכה זאת ממשכורתו.
אתה וכמה אחרים?
שמע, הם צוות שחקנים מרושעים. אתה יודע מה הם עושים באמת בכספ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully