כאשר שקע ענן האבק על מנהטן, באחד עשר בספטמבר 2001, הגיחה אישה אלמונית, מוכת הלם, מתוך האפלה שהתערבלה סביב מגדלי התאומים. המילים הראשונות שיצאו מפיה אל עבר כתב הטלוויזיה שהמתין שם, לא היו אותו ביטוי פשוט לחוסר הבנה - "למה?", אלא שאלה כואבת וממוקדת: "למה הם שונאים אותנו?".
מהר מאוד חשו כולם לאמץ את המילים האלה. הנשיא בוש התייחס אליהן וכך גם פוליטיקאים ופרשנים. הן הופיעו בדפי העיתונים ובכתבי העת, נשמעו שוב ושוב ממסך הטלוויזיה והרדיו ומפיותיהם של אנשים ברחובות ובבתים בכל רחבי אמריקה. השאלה הזאת נשאלה גם הרחק מעבר לגבולות ארצות הברית.
בעקבות החזרה הקבועה השתנו המלים באופן כמעט בלתי מורגש. השאלה הפכה לעובדה, קביעה שניתן לשער את משמעותה, ולא עוד תהייה הפותחת פתח לחקירה. הצורך לדעת התחלף בסיבה מדוע לא לדעת.
באפריל 2002, ערך הכתב הבריטי הוותיק לענייני המזרח התיכון, רוברט פיסק, סיבוב הרצאות באמריקה. כמבקר גלוי של מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, הוא בחר במכוון בכותרת פרובוקטיבית להרצאתו: "האחד עשר בספטמבר: שאלו מי עשה את זה, אבל למען השם, אל תשאלו למה". לראשונה מזה עשור שבו הרצה הרצאות כאלה, נדהם פיסק לגלות קהל רב שהביע "סירוב אמריקאי חדש, יוצא מגדר הרגיל, לתמוך בקו הרשמי. מודעות זועמת הגדלה בקרב אמריקאים לכך שמשקרים להם ומוליכים אותם שולל" .
הוא מדווח כי מעולם לא שאלו אותו אמריקאים לפני כן "כיצד יכולה העיתונות שלנו לסקר בצורה הוגנת את המזרח התיכון?" או עניין הרבה יותר מטריד- "כיצד נוכל לגרום לממשלה שלנו לשקף את הדעות שלנו?". אחרי זמן מה התפרסמו גם דבריו של קצין לשעבר בחיל הים האמריקאי אשר שחזר את חוויותיו האישיות מהמלחמה שהתרחשה במזרח התיכון ב-1973, והרהר על הפלישה הישראלית לשטחי הרשות הפלסטינית: "כאשר אני רואה בטלוויזיה כיצד המטוסים והטנקים שלנו משמשים להתקפת פלסטינים, אני מבין למה אנשים שונאים אמריקאים."
בספר הזה נתמקד בשאלה "למה אנשים שונאים את אמריקה" כשאלה ולא כקביעה. נבחן למה היא מתייחסת ובאילו מונחים, ונתמודד איתה כדרישה כנה, רצינית ונלהבת שמזהה פער תקשורתי וחוסר ידע.
אין זה ספר על האחד עשר בספטמבר, או על הפעולות שנבעו ממנו. האירוע הנורא הניע את כתיבת הספר והוא עוסק בניסיון להבין את השאלה העקיפה שהגיחה מן החורבן. אין זה ספר על האחד עשר בספטמבר מפני שהשאלות שהתעוררו בעקבות האירועים המחרידים הללו מחייבות בדיקה של בעיות שהתקיימו קודם למעשה הפשע, בעיות שהיו מוסיפות להתקיים בלי קשר לפשע שכזה. אמת ויציב, כיום הן מורכבות, דחופות ונפיצות יותר, אבל זאת גם משום שאירועי האחד עשר בספטמבר לא עוררו חקירה יסודית ודיון רציני, אלא בריחה לאותה אג'נדה אשר מבנה את בעיית היחסים בין אמריקה לשאר העולם מלכתחילה. אנו מפנים את תשומת לבנו לרקע ולהקשר לא על מנת להתחמק מדיון בתגובה לאירועים, אלא משום שלולא ייחשף הרקע וישולב בדיון, קשה להאמין שנוכל להחליט החלטות מבוססות יותר.
אין זה ספר על צדדיה החיוביים של ארצות הברית: מי שמחפשים תגובת נגד ישירה לשנאה כלפי אמריקה, מוטב שיפסיקו לקרוא עכשיו. הספר הזה עוסק בתוצאות של מערכות יחסים בעולם שבו הבדל גס בעוצמה, עושר, חופש והזדמנות הוא גורם אשר נכלל בבחינת כל מצב ומצב. בעולם גלובלי ומקושר כוונותיה הטובות והרעות של אומה מעצבות את אופייה המקומי ומתוך כך את יחסיה עם שאר העולם.
אחת מהטענות המרכזיות שאנו מעלים בספר היא שרבות מן התוצאות הגרועות ביותר של העוצמה האמריקאית הן תוצאה של מעשים שיסודם בכוונות טובות. משום כך נדמה לעתים שהאיבה לארצות הברית בחלקים אחרים של העולם היא בלתי מוסברת, וכך קשה יותר לאמריקאים בעלי כוונות טובות להעלות בדעתם שינוי יעיל במדיניות.
בספר אנחנו מתמקדים בהשלכות של המדיניות של ארצות הברית בעולם הרחב בעבר ובהווה ושואבים דוגמאות במיוחד מהעולם המתפתח. הנושאים הללו מדאיגים לא רק את מי שחיים בעולם השלישי, אלא גם רבים באירופה ובארצות הברית עצמה, כמו המפגינים נגד הגלובליזציה ואינספור תנועות למען צדק ושלום. עם זאת, אנחנו טוענים כי גישה זהירה ויצירתית יותר למדיניות החוץ של ארצות הברית היא הכרחית אם ברצוננו למנוע את כניסת התחושות האנטי אמריקאיות ברחבי העולם למערבולת בלתי נשלטת. באמצעות הקביעה מה בדיוק מניע אנשים לשנוא את אמריקה, אנו מקווים להראות מה הם הנושאים שבהם המדיניות החדשה הזו צריכה לעסוק.
השאלה למה אנשים שונאים את אמריקה היא לא שאלה חדשה. היא זכתה לתהודה מחודשת מאז אירועי האחד עשר בספטמבר, והחצינה במיוחד את החלוקה החדה בין מדיניות הימין ומדיניות השמאל- הבחנה שקרבה לקריסה בשנות התשעים תחת השפעת ה"ליברליזציה", וה"גלובליזציה". השאלה הזו העלתה מן האוב את הדעות הקדומות העתיקות והמקובעות ביותר ביחס למוסלמים ולאסלאם בחברה המערבית בכלל ובארצות הברית בפרט.
בדיון באירועי האחד עשר בספטמבר בתקשורת האמריקאית היו ההנחות הניצבות בבסיס השאלה מובנות מאליהן. כמו שהצהירה בוורלי בקהאם מה-Boston Globe, דבר אחד ברור לחלוטין: "הם שונאים אותנו, האנשים האלה, מתרבות שאנחנו לא מכירים ולא מבינים ומעולם, עד עתה, לא הקדשנו לה מחשבה רבה מדי." יתרה מכך, היא טוענת, השנאה הזאת שונה מכל שנאה אחרת. "אנשים מלאי שנאה נמצאים בחצר האחורית שלנו, קבוצות שלמות של שונאים המשתלחים בשחורים ובהומואים ובקתולים וביהודים. אבל השנאה הזאת, המכוונת כלפי כל האמריקאים, גדולה וקטלנית יותר משום שהיא ניזונה מזעם מחושב ולאחר מכן מתפרצת בלי רסן, יהיה המחיר אשר יהיה." כמו שנראה בפרק הראשון, בקהאם מהדהדת את המוסכמה הרווחת במרבית הסיקור התקשורתי משני צדי האוקיינוס.
אם כן, "למה אנשים שונאים את אמריקה?" היא שאלה טעונה. היא מניחה כי ישנה "אמריקה" העשויה מקשה אחת והיא מושא לשנאה כבירה ואחידה. היא מניחה שהשנאה הזאת זורמת בכיוון אחד בלבד: "אנשים", אי שם, "שונאים את אמריקה" ואת "כל האמריקאים", אבל אמריקה עצמה היא ישות שוחרת טוב. בפרק השני אנו שואלים האם יש משהו בטבעה של השאלה אשר מייצר קוטביות. באמצעות ניתוח והצבת השאלה בהקשר היסטורי רחב יותר, אנו מקווים לקבוע כיצד להפיק לכך תשובה משמעותית.
כמו שמבהיר רוברט פיסק, מגוון הדעות בתוך אמריקה רחב יותר ממה שמצטייר מהדימוי הרשמי של ההתכנסות תחת הדגל. לאמתו של דבר, אנחנו מודעים לעובדה שאמריקה אינה עשויה מקשה אחת ומנסים לתהות עליה לכל אורך הספר, אפילו כאשר אנו חוקרים ומערערים את הדימוי העצמי של אמריקה המבוסס על המוטו הלאומי שלה: "E pluribus unum" ("מתוך רבים-אחד"). עם זאת, אנו מודעים לכך, שכמו כולם, אנחנו משתמשים במילה "אמריקה" שוב ושוב וללא הבחנה. כמו "דוקטרינת מונרו" במאה התשע עשרה, השימוש הלא מודע הזה משייך את כל האמריקות לתחום האינטרסים הטבעי של מדינת לאום אחת ביבשת- ארצות הברית. העובדה שכולם מבינים את המילה "אמריקה" כשם שמתייחס לארצות הברית מעידה על כוח המבוסס על עושר משאבים, חוזק כלכלי ויישום שני אלה בתפיסה ייחודית של האומה. טיבו של הייחוד הזה ואופן השפעתו על העולם הרחב הם הנושא של הספר הזה.
השימוש הבלתי מובחן במושג "אמריקה" כדי לכסות על היבטים רבים ושונים של השפעת ארצות הברית ופעולותיה ברחבי העולם הוא שיקוף של מה שאנחנו מגדירים "סינדרום ההמבורגר". כוונתנו לכך שבשעה ששאר העולם חווה את אמריקה דרך ערוצים שונים ומגוונים- מדיניות פנים וחוץ, פעולות צבאיות, עבודת שרותי המודיעין, מוצרי התרבות, התקשורת, מוצרי צריכה וסגנון חיים, תאגידים, סוכנויות סיוע וארגונים לא-ממשלתיים, מוסדות חינוכיים- למעשה הם כולם מתואמים ומקיימים ביניהם יחסי גומלין. המבורגר מופיע כאריזה אחת: הוא ארוחה בפני עצמה; הוא מיוצר, נמכר ונאכל באופן מיוחד: המערכת כולה היא חלק בלתי נפרד מחוויית ההמבורגר. אי אפשר לקחת חלק אחד ולהותיר בצד את האחר. ניתן להוציא את המלפפון החמוץ, העגבנייה או החסה מההמבורגר, אך האמת היא שקניתם את כולם יחד, שלמתם עבורם, קבלתם אותם ועליכם לעשות משהו בנוגע אליהם, אם תרצו או לא תרצו.
אמריקה- בפעולותיה והשפעתה על עמים אחרים ברחבי העולם יוצרת שלם קוהרנטי לאין שיעור. בכל מקום שאליו נוסעים האמריקאים הם נוטלים איתם את השלם המורכב הזה ופועלים על פי מערכת המונחים וההתייחסות שלו. אם שאר העולם אינו מבחין בהיבטים השונים של אמריקה, אז אין הבדל בינו ובין אמריקה עצמה ומה שהיא מתעקשת לעשות. בפרק השלישי והרביעי אנחנו מתמודדים ישירות עם השאלה הזאת. באמצעות בחינת מדיניות החוץ והמדיניות הכלכלית של אמריקה, יחסה לשאר העולם בארגון האומות המאוחדות, שליטתה במוסדות גלובליים כמו קרן המטבע העולמית וארגון הסחר העולמי ויחסיה עם מדינות מתפתחות בחמשת העשורים האחרונים, אנו בוחנים את ההיגיון העומד מאחורי ההתמרמרות של שאר העולם כלפיה. זאת ועוד, אנו בוחנים את האופן שבו המותג המכונה "אמריקה" נמכר לשאר העולם, ואת תוצאות ההתפשטות הגלובלית של התרבות האמריקאית בארצות המתפתחות.
מרבית האמריקאים פשוט אינם מודעים להשפעה של תרבותם ומדיניות הממשלה שלהם על שאר העולם. אך יתרה מכך, הרוב הגדול פשוט אינו מאמין שאמריקה גרמה, או יכולה לגרום נזק כלשהו. סקר על "מובילי דעת קהל עולמיים" בפוליטיקה, תקשורת, עסקים, תרבות וממשל שערך ה-International Herald Tribune הממוקם בפריז, גילה כי רוב המשיבים שאינם אמריקאים- 58% חשו כי המדיניות של וושינגטון היא "גורם מכריע" בהזנת הטינה והכעס כלפי ארצות הברית. לעומת זאת, רק 18% מהמשיבים האמריקאים האשימו את המדיניות של ממשלתם. זאת ועוד, 90% מהאמריקאים ציינו את העושר והעוצמה של מדינתם כסיבה העיקרית לכך שלא מחבבים אותם, בעוד הרוב מכריע של מי שאינם אמריקאים חשבו כי ארצות הברית נושאת באחריות לפער בין העשירים לעניים בעולם. הסקר טען כי "רוב העולם רואה את ההתקפות כתסמין לקיטוב הגדל והולך ולמרירות בין אלה שיש להם לאלה שאין להם" וכי אמריקה אחראית במידה רבה לכך שמדינות מתפתחות "מחמיצות את טובות ההנאה של הקדמה הכלכלית".
למה תפיסותיה של אמריקה רחוקות כל כך מאלה של שאר העולם? למה מרכיבים מרכזיים כל כך בדימוי העצמי האמריקאי הם היומרה התמימה והצדקנית? בפרק החמישי והשישי אנו ממקמים את התדמית של אמריקה בעיני עצמה בתוך הנרטיבים ההיסטוריים והמיתוסים המכוננים שלה ובתפיסה של הגיבור האמריקאי, אשר בדומה לחיקוי המפורסם של ג'ון וויין "got to do what a man's got to do". אנו טוענים כי הגדרות הם מונחים יחסיים, כי הדימוי העצמי שלנו כולל את האופן שבו אנו רואים אנשים אחרים ואף תלוי בו במקצת. התייחסותה של אמריקה לאחרים היא שמעסיקה אותנו כאן במיוחד. האידיאה של אמריקה, הדימוי העצמי שלה ותחושת הזהות עסקו תמיד ובאופן ייחודי פחות בהיסטוריה ויותר בחזון עתידי אשר מחייב דרך פעולה מסוימת בהווה. יותר מכל אנו חוששים כי האידיאליזציה האמריקאית של העתיד האנושי מתירה נתק סוטה, מסוכן, ולא פעם הרסני ואלים בין מטרות לאמצעים. הגדרת האידיאה האמריקאית כעתיד, ה-עתיד של כולם, היא שלילה מתנשאת של חירותם של אחרים ושל הפוטנציאל של ההווה ליצור עתיד חלופי בתמונה מורכבת של כל העולם וכל אזרחיו.
אין חברה פתוחה יותר מאמריקה, מבורכת יותר באמצעי תקשורת, במשאבים ללמוד ולדעת, להביע ולשקף את רעיונותיה. עם זאת, המוצר של התשתית האמריקאית העצומה- התקשורת- מפנה את מבטו פנימה ועוסק בעיקר בעצמו. שאר העולם אף הוא לומד על אמריקה וחווה אותה דרך אמצעי התקשורת שלה, במיוחד הוליווד, שיצירותיה מעוצבות בידי התודעה והשקפת העולם האמריקאית. סרטי קולנוע וטלוויזיה הם היום מכשירי הייצוג העיקריים, לצד התקשורת, שבאמצעותם תופס העולם את המציאות וחושב, או על פי רוב, אינו חושב. לפיכך אין אנו מתנצלים על שעטפנו את רוב הניתוחים שלנו בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, מאחר שהבנה עמוקה יותר של השאלה המרכזית שלנו דורשת מאיתנו להרחיק מעבר לפוליטיקה הקונבנציונאלית ולבחון גם את כתונת המשוגעים התרבותית והייצוגית החונטת את העולם. כוחה של התקשורת האמריקאית, כמו שאנו טוענים שוב ושוב, פועל לסגירת העם האמריקאי מפני רעיונות וחוויות משאר העולם ולפיכך מגביר את הבידוד, את ההתעסקות העצמית והבורות שהיא הבעיה העקיפה שיש לשאר העולם עם אמריקה.
אמריקה היא מה שאנו מכנים "מעצמת-יתר"- אומה בעלת עוצמה רבה כל כך עד שהיא משפיעה על חיי בני אדם בכל מקום. עם זאת, אמריקאים מוגנים מפני ידע ושיח העוסק בתוצאות הממשיות של המעורבות האמריקאית בשאר העולם. פעם אחר פעם בישיבות העירייה שצולמו לטלוויזיה בימים הראשונים אחרי האחד עשר בספטמבר, הכירו אמריקאים רגילים בעצמם בעובדה הזאת. כוח ללא פיקוח ובקרה דמוקרטיים, המבוסס על מידע, הוא חסר אחריות. אין זה ביטוי של "זכות", זה עשוי להיות מתכון למזימות שליליות שייעשו בשמכם, ללא הסכמתכם ובניגוד לשיקול דעתכם.
אירועי האחד עשר בספטמבר היו טראומה גדולה לנפש האמריקאית. הם השריצו אינספור קורסים ושיעורים יזומים בכל הרמות של מערכת החינוך של ארצות הברית. אחד הטיעונים המרכזיים שלנו הוא כי בלב היחסים בין אמריקה לשאר העולם ניצבת בעיית הידע. במונחים מדויקים אנו מכנים זאת "בורות ידענית": הכרת בני אדם, רעיונות, ציביליזציות, דתות והיסטוריות באופן שאינו נכון ולא יוכל להיות נכון ושימור הרעיונות האלה גם כאשר יש בנמצא אמצעים לדעת דברים אחרים. בורות ידענית היא מונח שמיוחס במיוחד להשקפה המערבית על האסלאם והמוסלמים. אין הוא מתייחס רק לגישות ורעיונות שליליים כלליים, הוא מגדיר את האופן שבו גישות כאלה נוצקות לכדי גוף ידע מחקרי ומומחיות הנקראת אוריינטליזם.
בעיית הידע הזו אינה בלעדית לאמריקה. היא מאפיינת את הציביליזציה המערבית באופן כללי ויש לה היסטוריה מכובדת. אותו הדבר שתופס המערב כידע על מה שאינו מערבי ואשר עליו הוא מסתמך- דעה מלומדת וראייה מחקרית- הוא עצמו הבעיה. רעיונותיה וההיסטוריה של ארצות הברית הם קנה המידה היחידי להיגיון, לנורמליות, או נאותות, כלומר אמריקה מבנה את מה שהיא יודעת על תרבויות אחרות באמצעות ניגודים בינאריים של "אוהב" ו"לא אוהב". אמריקה חושבת אפוא כי היא יודעת טוב מכולם מה טבעם, אופיים, ומשמעותם של עמים אחרים. אבל לאמתו של דבר היא אינה צוברת אלא שיפוט חלקי המבוסס על אינטרסים אישיים, וניתוח משוחד לטובתה אשר מייצר סטנדרטים כפולים.
ב??תגובה לאחד עשר בספטמבר היו הסטנדרטים הכפולים שהתבססו על בורות ידענית גלויים וברורים. אנו טוענים כי יש להתמודד עם בעיית הידע הזאת , וכי ניתן להפוך את היוצרות רק אם נקשיב למה שיש לאחרים לומר על עצמם ונשוחח עמם. בתרבויות של הארצות המתפתחות ובגלויותיהן במערב יש מגוון דעות, אסכולות מרובות ואינספור דיונים. לא האסלאם ולא כל ציביליזציה אחרת שאינה מערבית אינן עשויות מקשה אחת. יתרה מכך, הציביליזציות האלה אינן קשיחות ואינן מוגדרות אך ורק על בסיס היסטוריה עתיקה. הן כולן מסורות חיות המבקשות להסתגל ולהתאים את עצמן לשינויים, הן מגיבות ומתפתחות במושגים שלהן, בהתאם לחוויה, לערכים ולתפיסות שלהן. כל זמן שבורות ידענית ניצבת כשומר הסף של הידע הרלוונטי והנחוץ על הציביליזציות של העולם השלישי, במקום להקשיב למה שיש לו לומר על עצמו, לעולם לא תצמח הבנה הדדית.
אמריקה בנתה חזון של "ציר הרשע", סטייה עוינת ומזיקה שנפוצה וחבויה לא רק בקרב אומות ספורות אלא בקהילות המפוזרות בכל רחבי העולם. טרור, טרוריזם וטרוריסטים היו לפורענות היחידה, הפשוטה, והבלתי מובחנת של האנושות כולה, תלושה מכל הבחנות ושורשים פוליטיים, חברתיים, היסטוריים או תרבותיים. הצורה הכללית המוחלטת הזו משתקפת בדימוי של אמריקה עצמה כסטייה עוינת ומזיקה אשר נפוצה ופועלת בקרב אומות אחרות בכל רחבי העולם. זה מתכון לאסון. זה הבסיס ליחסי דה-הומניזציה ודמוניזציה בעולם אשר הופך יותר ויותר מקושר. ביטחון ותקווה הם רק פרי של למידה והכרת עצמנו ושאר העולם מחדש באמצעות מתן חשיבות זהה למה שאנשים אחרים חושבים על עצמם.
אמריקה היא בעלת כוח ומשאבים שמאפשרים לה לסרב לכל בדיקה של עצמה. ליתר דיוק, זו אומה אשר פיתחה מסורת שכחה של כל בדיקה עצמית. עם זאת, אמריקה היא גם אומה אשר מספקת ביקורת עצמית נוקבת ולא מעט דעות נגד של סופרים, אמנים, אקדמאים, בעלי מקצוע, ואפילו פוליטיקאים. לאורך הספר אנו מצטטים דרך קבע מדבריהם. הבעיה של שאר העולם וכמו שמדווח רוברט פיסק, הבעיה של יותר ויותר אמריקאים- היא כמה מעט ממגוון הדעות האמריקאיות משתקף בשיח שמתנהל בקונגרס ובתקשורת. בתוך ארצות הברית נראה לא פעם כי הרעיון שהכי קשה לדון בו הוא הרעיון של אמריקה עצמה ובעיותיה, ויותר מכל האם יש לסגל את הרעיון הזה ולשפר אותו בדרך כלשהי. כל כמה שהדבר גורר תסכול בארצות הברית, זו הסיבה העיקרית לזעם, סלידה, עוינות ואפילו שנאה מחוץ לגבולות אמריקה. אם אמריקה אינה מסוגלת לחשוב על עצמה, על ההיסטוריה שלה, השימוש והניצול לרעה של כוח ועושר מבית ומחוץ, תוצאות סגנון החיים והשפע שלה, היחס בין איכות חיים וערכים, היחס בין אידיאלים ויישומם המעשי על כל אזרחיה, אז איזה סיכוי יש לשאר העולם לנהל מול אמריקה שיח הגיוני?
שנאה, כמובן, אינה בסיס לבניית