וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

9.10.2006 / 10:06

אנטון צ'כוב מכוון זרקור לרגעי השפל והשיא של הקיום האנושי ב"פחד", סיפור מתוך הקובץ "הנזיר השחור"

פחד - סיפורו של מיודעי

דמיטריי פ??טרו?ביץ' סילין סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה ועבד במוסד ממשלתי בפטרבורג, אך בגיל שלושים עזב את עבודתו והחל לעסוק בחקלאות. משקו התנהל לא רע, ובכל זאת היה נדמה לי שאינו במקומו שם, וטוב היה עושה אילו נסע שוב לפטרבורג. כשהיה פוגש אותי ליד השער או ליד הכניסה אל הבית, שזוף, אפור מאבק ומיוגע מהעבודה, ואחר כך, בשעת ארוחת הערב, היה נאבק בנמנום ואשתו היתה מובילה אותו לישון כאילו היה ילד קטן, או כשהיה גובר על התנומה ומתחיל להביע בפנ?י בקולו הרך, הלבבי, המתחנן ממש, את מחשבותיו הטובות, אזי הייתי רואה בו לא בעל בית ולא אגרונום, אלא אך ורק אדם מיוגע ומותש, והיה ברור לי ששום משק אינו נחוץ לו, אלא נחוץ לו שהיום יעבור בשלום – והשבח לאל.
אהבתי לבקר אצלו, ויש שהייתי מתארח באחוזתו יומיים או שלושה ברציפות. אהבתי את ביתו, ואת הפארק, ואת גן הפרי הגדול, ואת הנחל, ואת הפילוסופיה שלו, נרפית ומפולפלת במקצת אבל בהירה. כפי הנראה אהבתי גם אותו, אף על פי שלא אוכל לומר זאת בבטחה, היות שעד היום איני מסוגל להבין את פשר רגשותי אז. זה היה אדם חכם, טוב, גלוי לב ולא משעמם, אך אני זוכר היטב שכאשר שיתף אותי בסודותיו הכמוסים וכינה את יחסינו ידידות, עורר בי הדבר אי?שקט לא נעים וחשתי מבוכה. בידידות שרחש לי היה דבר?מה לא נוח ומעיק, והייתי מבכר עליה בהרבה יחסים השוררים על פי רוב בין מיודעים גרידא.
האמת היא שרחשתי חיבה יתרה לאשתו, מאר?י?ה ס?רג?י?יבנ?ה. לא הייתי מאוהב בה, אך פניה, עיניה, קולה ואופן הילוכה נשאו חן בעיניי, התגעגעתי אליה כשלא ראיתי אותה זמן רב, ולא היתה באותה עת שום דמות שדמיוני צייר לי ברצון כה רב, כמו דמותה של האישה הצעירה, היפה והמעודנת הזאת. לא היו לי שום כוונות מוגדרות ולא טיפחתי שום חלומות ביחס אליה, אבל משום?מה בכל פעם שנשארנו בגפנו נזכרתי שבעלה רואה בי את ידידו, וחשתי אי?נוחות. כשניגנה על הפסנתר את היצירות האהובות עלי או סיפרה לי מעשה מעניין כלשהו, האזנתי ברצון, אך בו בזמן, מסיבה עלומה, גדשו את ראשי מחשבות על כך שהיא אוהבת את בעלה, שהוא ידידי ושהיא עצמה רואה בי את ידידו, ומצב רוחי היה נחמץ והייתי נעשה נרפה, מגושם ומשועמם. היא הבחינה בשינוי הזה בי והיתה נוהגת לומר:
"משעמם לך בלי ידידך. צריך לשלוח מישהו אל השדה, לקרוא לו."
ועם בואו של דמיטריי פטרוביץ' היתה אומרת:
"הנה, עכשיו בא ידידך. אתה יכול לשמוח."
כך זה נמשך כשנה וחצי.
פעם, באחד מימי ראשון של חודש יולי, נסענו, דמיטריי פטרוביץ' ואני, באין לנו עניין אחר לענות בו, לכפר גדול ושמו ק?לו?ש?ינו?, כדי לקנות שם מאכלים לארוחת ערב. שעה שסובבנו בין החנוונים שקעה השמש והערב ירד, אותו ערב שכפי הנראה, לא אשכחהו כל ימי חיי. לאחר שקנינו גבינה שדמתה לסבון ונקניק מאובן שהדיף ריח של זפת, שמנו פעמינו אל הפונדק, לשאול שמא יש להם בירה. העגלון שלנו נסע לנפחייה לפרזל את הסוסים, ואמרנו לו שנחכה לו ליד הכנסייה. הלכנו לנו, דיברנו וצחקנו על קניותנו, ובעקבותינו השתרך בשתיקה ובארשת של מסתורין, כמו בלש, אדם שהודבק לו במחוז שלנו כינוי מוזר למדי: ארבעים?מרטירים. ארבעים?מרטירים זה לא היה אלא ג?בר?יל?ה ס?ב?רו?ב, או בפשטות ג?בריו?ש?ק?ה, אשר שימש אצלי תקופה קצרה כש??ר?ת ופיטרתי אותו בגלל הש??כרות. גם בביתו של דמיטריי פטרוביץ' שירת, וגם הלה פיטר אותו מפאת אותו עוון. זה היה שיכור פרוע וחסר רסן, ובכלל, כל גורלו היה נתון, כמוהו עצמו, בסימן הש?כרות ואובדן הדרך. אביו היה כומר ואמו בת אצולה, ולפיכך השתייך מכוח לידתו למעמד מיוחס, הנהנה מזכויות יתר, אך ככל שהארכתי להתבונן בפניו האומרות כבוד והמיוזעות תמיד, פני שיכור מו?עד, בזקנו האדמוני שכבר זרקה בו שיבה, במקטורנו העלוב עד מאוד והקרוע ובכותנתו האדומה שהוא לבש אותה מעל מכנסיו, לא עלה בידי בשום אופן למצוא ולו? סימן קל שבקלים לדבר שמכונה בחברתנו זכויות יתר. הוא קרא לעצמו אדם משכיל וסיפר שלמד בסמינר לכמורה אך לא סיים את חוק לימודיו, מפני שסילקו אותו בעוון עישון טבק; אחר כך שר במקהלה של א?רכיהי?יריאו?ס וחי כשנתיים במנזר, עד שגם משם סילקו אותו, אך כבר לא בגלל העישון אלא בשל "חולשתו". הוא חצה ברגליו שני פלכים, עתר משום?מה למועצות הכנסייה ולמוסדות ציבור למיניהם, נשפט ארבע פעמים. לבסוף נקלע למחוז שלנו ועבד כאן כש??ר?ת, כיערן, כמופקד על כלבי ציד, כשומר בכנסייה, נשא לאישה טבחית, אלמנה הוללת, ושקע עד מעל לראשו בחיי העבודות הבזויות, וכדי כך דבקו בו הטינופת והתככים של אותם חיים, עד כי הוא עצמו כבר דיבר על מוצאו המיוחס במידה של חוסר אמון, כשם שמדברים על סיפור מיתולוגי. בזמן שבו התרחשו הדברים המתוארים כאן הוא שוטט באין לו משרה והציג את עצמו בתור מרפא סוסים וצייד, ואשתו היתה בחזקת נעדרת.
מן הפונדק הלכנו אל הכנסייה והתיישבנו ברחבה, בהמתנה לעגלון. ארבעים?מרטירים נעמד במרחק?מה משם והגיש את ידו אל פיו, כדי להשתעל לתוכה מתוך יראת כבוד, לכשיידרש. החושך כבר ירד; ניחוח עז של לחלוחית של ערב מילא את האוויר, והירח עמד להפציע. בשמים הזכים, הזרועים כוכבים, היו רק שני עננים, בדיוק מעל ראשינו: האחד גדול והאחר קטן ממנו; גלמודים, כאם ועוללה, הם רצו זה בעקבות זה אל העבר שבו כבו אט?אט זהרורי הערב.
"יום נלב??ב היום," אמר דמיטריי פטרוביץ'.
"להפליא..." הסכים אתו ארבעים?מרטירים והשתעל מתוך יראת כבוד לתוך ידו. "הכיצד זה, דמיטריי פטרוביץ', הואלת בטובך להגיע לכאן?" שאל בקול לו?ט?ף, כמבקש לקשור שיחה.
דמיטריי פטרוביץ' לא השיב דבר. ארבעים?מרטירים נאנח עמוקות וש?ח חרש, בלי להביט בנו:
"כל סבלי בא לי אך ורק מ?סיבה, ש??ב??ש??לה? עלי לעמוד למשפט בפני אלוהים הכל?יכול. אמת ויציב, אני אדם אבוד וחסר כישורים, אך האמינו לקול המצפון הדובר בי: בלי פת של לחם, וחיי גרועים מחיי כלב... סלח?נא, דמיטריי פטרוביץ'!"
סילין לא הקשיב וחשב על משהו, ראשו שעו?ן על אגרופיו. הכנסייה עמדה בקצה הרחוב,

ערפילים עלו מעל לנהר ובמקומות אחדים גם מעל לכרים. קרעי ערפל גבוהים וצרים, סמיכים ולבנים כמו חלב, שוטטו מעל לנהר, מסתירים את בבואות הכוכבים ונתלים על הערבות הבוכיות. מדי רגע הם שינו את צורתם ונדמה היה שאחדים מהם מתחבקים, אחרים משתחווים, וחבריהם מרימים השמימה את ידיהם העטויות שרוולים רחבים כשל כמרים, וכמו מתפללים... כפי הנראה, הם עוררו אצל דמיטריי פטרוביץ' מחשבות על רוחות רפאים ועל מתים, שכן הוא סובב אלי את פניו, שחיוך עצוב היה נסוך עליהן, ושאל:
"אמור לי, יקירי, מדוע זה, כשברצוננו לספר דבר?מה מפחיד, מסתורי ופנטסטי, אנו שואבים את החומרים שלנו לא מן החיים, אלא בהכרח מעולמם של רוחות ושדים וצללים מעברי פי קבר?"
"המפחיד הוא מה שלא מובן לנו."
"והאומנם החיים מובנים לך? אמור לי: האומנם אתה מיטיב להבין את החיים יותר מאשר את עולם המוות?"
דמיטריי פטרוביץ' התיישב קרוב?קרוב אלי, עד אשר חשתי את נשימתו על לח?י?י. פניו החיוורות הצנומות רק הוסיפו חיוורון בדמדומי הערב, וזקנו הכהה נראה שחור מפיח. עיניו היו עצובות, כנות ומבוהלות במקצת, כאילו עמד לספר לי דבר?מה מפחיד. הוא הביט אל תוך עיניי והמשיך בקולו, המתחנן כרגיל:
"חיינו ועולם המוות חתומים וסתומים, ומפחידים במידה שווה. הדעת נותנת, שאדם הפוחד מרוחות רפאים צריך לפחד גם ממני, ומן האורות האלה, ומהשמים, שהרי כל אלה, אם חושבים היטב?היטב, הם דברים לא?נתפשים ופנטסטיים לא פחות מיוצאי העולם הבא. הנסיך ה?מ?ל?ט לא שלח יד בנפשו מפני שפחד מאותם חזיונות שהיו עלולים לפקוד את שנת המוות שלו; המונולוג המפורסם הזה שלו מוצא חן בעיניי, אך אם לומר את האמת, מעולם לא נגע במעמקי לבי. אודה ואתוודה לפניך כלפני ידיד של אמת, שלפעמים, ברגעי דכדוך, ניסיתי לתאר לי את שעת מותי, והדמיון שלי צייר לי אלפי חזיונות קודרים ביותר ועלה בידי להביא את עצמי לידי ריגוש עז ומייסר, לידי ביעות, אך האמן לי, זה לא נראה לי נורא מן המציאות. מה יש לדבר, החזיונות נוראים אך החיים נוראים לא פחות. אני, חביבי, איני מבין את החיים ופוחד מהם. איני יודע, אפשר שאני אדם חולה שנטרפה דעתו. אדם נורמלי, בריא, נדמה לו שהוא מבין את כל מה שהוא רואה ושומע, אבל אני איבדתי את ה'נדמה' הזה, ומדי יום ביומו אני מרעיל את עצמי ברעל האימה. יש מחלה כזאת, פחד מפני המרחב, אז כך גם אני, חולה בפחד מפני החיים. כשאני שוכב בתוך העשב ומביט שעה ארוכה בחרק זעיר שנולד רק אתמול ואינו מבין דבר, נדמה לי שהחיים שלו הם אימה צרופה, ואני רואה בו את עצמי."
"מה מפחיד אותך, בעצם?" שאלתי.
"הכול מפחיד אותי. אני אדם לא מעמיק מטבעי וממעט להתעניין בשאלות דוגמת העולם הבא וגורל האנושות, ובכלל, רק לעתים רחוקות ממריא אל המרו?מים. מה שמפחיד אותי זה בעיקר שגרת היומיום, שאיש מאתנו אינו יכול להסתתר מפניה. איני מסוגל להבחין מה במעשיי אמת ומה שקר, והם מטרידים אותי; אני מודע לכך שתנאי החיים והחינוך שקיבלתי כלאו אותי במעגל צר של שקר, שכל חיי אינם אלא מאמץ יומיומי לרמות את עצמי ואת הבריות בלי להבחין בכך, ומפחידה אותי המחשבה שעד עצם יום מותי לא איחלץ מהשקר הזה. היום אני עושה איזה דבר, ולמחרת כבר איני מבין לשם מה עשיתי אותו. קיבלתי משרה בפטרבורג ונתקפתי בהלה, באתי לכאן לעסוק בחקלאות ושוב נתקפתי בהלה... אני רואה שאנחנו יודעים מעט ולכן טועים כל יום, נוהגים שלא בצדק, מעלילים על סובבינו, מקצרים את חייהם, מבזבזים את כל כוחותינו על הבלים שאין לנו צורך בהם ושמפריעים לנו לחיות, וזה מפחיד אותי, מפני שאינני מבין מי זקוק לכך ולשם מה. אני, חביבי, איני מבין את בני האדם ופוחד מהם. אני פוחד להביט במוז'יקים, אינני יודע למען אילו מטרות נשגבות הם סובלים ולשם מה הם חיים. אם החיים מ?ש?מ?עם הנאה, אזי הם אנשים מיותרים שאין בהם צורך; ואם תכלית החיים וכל משמעותם טמונות בדלו?ת ובבערות אין?קץ וחסרת תוחלת, אזי לא ברור לי מי זקוק למסכת העינויים הזאת ולשם מה. איני מבין אף אחד ושום דבר. לך תנסה להבין את הטיפוס הזה שם!" אמר דמיטריי פטרוביץ', והורה על ארבעים?מרטירים. "הרהר בכך!"
ארבעים?מרטירים הבחין ששנינו העפנו בו מבט, השתעל מתוך יראת כבוד לתוך אגרופו ואמר:
"תמיד הייתי משרת נאמן של אדונים טובים, אך סיבת הסיבות היא המשקאות החריפים. אילו הייתם עכשיו עושים אתי חסד, אדם אומלל שכמוני, ונותנים לי משרה, הייתי מנשק את האיקונין. על דברתי!"
שומר הכנסייה עבר על פנינו, הביט בנו במבט תוהה והחל למשוך בחבל. לאט ובצליל ממושך, שהפר בחדות את דומיית הערב, צלצל הפעמון עשר פעמים.
"אבל הרי כבר עשר!" אמר דמיטריי פטרוביץ'. "כבר הגיעה השעה שניסע. כן, חביבי שלי," נאנח, "אילו ידעת עד כמה אני פוחד ממחשבותי הרגילות, היומיומית, שכמדומה, לא צריך להיות בהן שום דבר מפחיד. כדי לא לחשוב, אני משקיע את עצמי בעבודה ומשתדל להתעייף, כדי לישון שינה עמוקה בלילה. ילדים, אישה – זהו דבר רגיל שברגילים בעיני זולתי, אך כמה כל זה קשה לי, חביבי!"
הוא לש את פניו בידיו, כחכח בגרונו והצטחק.
"אילו יכולתי לספר לך כמה אוויליים היו חיי!" אמר. "כולם אומרים לי: יש לך אישה מלבבת, ילדים חמודים ואתה עצמך איש משפחה למופת. חושבים שאני מאושר מאוד ומקנאים בי. אז אם כבר אנחנו מדברים על זה, אומ?ר לך בסוד: חיי המשפחה המאושרים שלי אינם אלא אי?הבנה מצערת, ואני פוחד מהם."
החיוך המאומץ כיער את פניו החיוורות. הוא חיבק אותי במותניי והמשיך בקול מהוסה:
"אתה ידידי בלב ובנפש, אני מאמין לך ורוחש לך כבוד עמוק. הידידות ניתנת לנו מהשמים, כדי שנוכל להשיח את אשר על לבנו ולהיוושע מהסודות המעיקים עלינו. הרשה לי, אם כן, לנצל את יחסך הידידותי אלי ולחשוף בפניך את האמת כולה. חיי המשפחתיים, שנדמים כל כך נפלאים בעיניך, הם צרתי העיקרית ומקור הפחד הראשי שלי. התחתנתי באורח מוזר ומטופש. עלי לומר לך, שלפני החתונה אהבתי את מאש??ה עד טירוף וחיזרתי אחריה שנתיים. הצעתי לה נישואין חמש פעמים והיא דחתה אותי, מפני שהי

עד הבית נשאר מהלך של שש ו?רסטאו?ת. דמיטריי פטרוביץ', שהיה שבע רצון מכך שגילה סוף כל סוף את לבו לפני ידידו, אחז בי כל הדרך במותניי ואמר לי, שוב לא במרירות ובבהלה אלא בעליצות, שאילו הכול היה כשורה במשפחתו, היה חוזר לפטרבורג ועוסק שם במחקר. הלך הרוח, כך אמר, אשר שילח אל הכפר אנשים צעירים וכשרוניים רבים כל כך, היה הלך רוח מצער. אנחנו ברוסיה יש לנו שיפון וחיטה בשפע, אך אנשי תרבות אין בכלל. ראוי שהנוער המוכשר והבריא יעסוק במחקר, באמנות ובפוליטיקה; לנהוג אחרת פירושו להיות קצרי רואי. הוא התפלסף בהנאה והביע את צערו על כך שמחר השכם בבוקר ייאלץ להיפרד ממני, מפני שעליו לנסוע ליריד של עצי יער.
ואני חשתי מבוכה ועצבות, ודימיתי שאני מרמה את האדם שלצדי. ובה בשעה נעם לי. הבטתי בירח הארגמני העצום שהפציע אט?אט, ודמיוני צייר לי את הבלונדינית התמירה, חיוורת פנים, לבושה תמיד במיטב מחלצותיה ומדיפה ניחוח של בושם מיוחד, דומה למוש??ק, והמחשבה על כך שאינה אוהבת את בעלה עוררה בי עליצות משונה.
כשהגענו הביתה, ישבנו לאכול ארוחת ערב. מאריה ס?רג?י?יבנ?ה כיבדה אותנו במאכלים שקנינו וצחקה, ואני מצאתי שהשיער שלה נהדר באמת, ושחיוך כמו שלה אין לשום אישה אחרת. עקבתי אחריה וביקשתי ללמוד מכל תנועה שלה ומכל מבט שאינה אוהבת את בעלה, ודימיתי שאני רואה זאת.
לא עבר זמן רב, ודמיטריי פטרוביץ' החל להיאבק בתנומה. אחרי ארוחת הערב ישב אתנו כעשר דקות ואמר:
"כרצונכם, רבותי, אבל עלי לקום מחר בשלוש. הרשו לי לעזוב אתכם לנפשכם."
הוא נשק לאשתו ברוך, לחץ את ידי בחוזקה, כמבקש להודות לי, וחילץ ממני הבטחה שאבוא בשבוע הבא, יהיה אשר יהיה. כדי להתעורר מחר בשעה היעודה, הלך לישון באגף הצדדי.
מאריה סרגייבנה נהגה לשכב לישון מאוחר, כמנהגם של תושבי פטרבורג, והדבר עורר בי כעת שמחה משונה.
"ובכן?" פתחתי ואמרתי, כשנשארנו בגפנו. "ובכן, אנא בטובך, נגני משהו."
לא במוסיקה חשקה נפשי, אבל לא ידעתי כיצד לפתוח בשיחה. היא ישבה ליד הפסנתר וניגנה משהו, אינני זוכר מה. ישבתי לצדה, הבטתי בידיה הלבנות התפוחות וביקשתי לקרוא דבר?מה בפניה הקרות, שוות הנפש. אך הנה היא חייכה פתאום והביטה בי.
"משעמם לך בלי הידיד שלך," אמרה.
צחקתי.
"אילו היה מדובר רק בידידות, די היה בביקורים של פעם בחודש, אבל אני בא לכאן בתכיפות של פעם בשבוע ויותר."
לאחר שאמרתי זאת קמתי וחציתי בהתרגשות את החדר. גם היא קמה וניגשה אל האח.
"מה רצונך לומר בזה?" אמרה, והרימה אלי את עיניה הגדולות הצלולות.
לא השבתי דבר.
"אינך דובר אמת," המשיכה, לאחר שחשבה מעט. "אתה בא לכאן אך ורק למען דמיטריי פטרוביץ'. ומה בכך, זה מאוד משמח אותי. בימינו נדיר לראות ידידות מן הסוג הזה."
"א?ה?ה!" חשבתי, אך כיוון שלא ידעתי מה לומר, שאלתי: "תרצי לטייל קצת בגן?"
"לא."
יצאתי אל המרפסת. עור קרקפתי סמר והיה לי קר מהתרגשות. כבר הייתי בטוח שהשיחה שננהל תהיה פעוטת ערך ביותר ולא נצליח לומר זה לזה שום דבר מיוחד, אך שהלילה בהכרח צריך לקרות הדבר שלא העזתי אפילו לחלום עליו. בהכרח הלילה, או לעולם לא.
"איזה מזג אוויר נאה!" אמרתי בקול רם.
"בעיניי אין לזה כל חשיבות," נשמעה תשובה.
נכנסתי אל חדר האורחים. מאריה סרגייבנה הוסיפה לעמוד ליד האח, ידיה שלובות מאחורי גבה, חושבת על משהו ומביטה הצדה.
"ומדוע בעינייך אין לזה כל חשיבות?" שאלתי.
"מפני שמשעמם לי. אתה משתעמם רק כשידידך איננו, ואני משתעממת תמיד. ואולם... זה לא מעניין אותך."
ישבתי אל הפסנתר וניגנתי כמה אקורדים, מחכה למוצא פיה.
"אל תיזהר בכבודי, בבקשה," אמרה והביטה בי בכעס, כעומדת לפרוץ בבכי ממורת רוח. "אם רצונך לישון, לך לישון. שלא תחשוב שאם אתה ידידו של דמיטריי פטרוביץ', מחובתך להשתעמם בחברת אשתו. איני צריכה קורבנות. לך, בבקשה."
לא הלכתי, כמובן. היא יצאה אל המרפסת, ואני נשארתי בחדר האורחים ודקות אחדות דפדפתי בחוברות התווים. אחר כך יצאתי גם אני. עמדנו זה בצד זה בצל שהטילו הווילונות, ומתחתינו השתרעו מדרגות, מוצפות באור הירח. מעל ערוגות הפרחים ועל פני החול הצהוב של הש?דרות נמתחו צלליהם השחורים של העצים.
"גם אני צריך לנסוע מחר," אמרתי.
"כמובן, אם בעלי איננו בבית, אסור לך להישאר כאן," אמרה כמלגלגת. "אני יכולה לתאר לי כמה אומלל היית, אילו התאהבת בי! חכה?חכה, יום אחד עוד איתלה על צווארך... אוכל אז לראות, איך תימלט ממני באימה. זה מעניין."
מילותיה ופניה החיוורות היו כעוסות, אך עיניה היו מלאות אהבה לוהטת ורכה שברכ?ו?ת. כבר הבטתי ביצור כליל היופי הזה כאילו היה שלי, ואז הבחנתי לראשונה שיש לה גבות זהובות, גבות מקסימות שקודם לכן מעולם לא ראיתי כמותן. המחשבה שאוכל עכשיו לאמץ אותה אלי, ללטף אותה, לגעת בשערותיה הנפלאות, נראתה לי לפתע כל כך מפלצתית, שצחקתי ועצמתי את עיניי.
"ואמנם, כבר הגיעה השעה... ליל מנוחה," ש?חה.
"איני רוצה ליל מנוחה..." אמרתי, צוחק, והלכתי בעקבותיה אל חדר האורחים. "אקלל את הלילה הזה, אם הוא יהיה ליל מנוחה."
כשהידקתי את ידה וליוויתי אותה אל הדלת, ראיתי בפניה שהיא מבינה אותי ושמחה על כך שאף אני מבין אותה.
הלכתי אל חדרי. על שולחני, ליד הספרים, היה מונח כובע המצחייה של דמיטריי פטרוביץ', וזה הזכיר לי את הידידות שלו. נטלתי מקל הליכה ויצאתי אל הגן. כאן כבר עלו הערפילים, ובקרבת העצים והשיחים שוטטו אותן רוחות רפאים גבוהות וצרות שראיתי זה לא כבר על גדת הנהר, מחבקות אותם ונכרכות סביבם. כמה חבל שלא יכולתי להשיח א?תן!
באוויר השקוף להפליא הצטייר בבהירות כל עלה זעיר, כל רסיס של טל – כל אלה חייכו אלי בדומייה, כעטופים קורי שינה, וכשחלפתי על פני הספסלים הירוקים נזכרתי במילים מאחד ממחזותיו של שייקספיר: מה נעמה שנת אור הס?הר כאן על הספסל!
בגן היה תל קטן. טיפסתי עליו והתיישבתי. רגש מהל?ך קסם גדש אותי. ידעתי לבטח שהנה?הנה אחבק את גופה המפואר וא?ל?חץ אליו, אנשק את גבותיה הזהובות, וביקשתי לא להאמין בזאת, להקניט את עצמי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully