"תיזהר," אמר אבא שלי לפני שבכלל הורדתי את הרגל מדוושת הבלם.
"אנחנו לא חייבים לעשות את זה," אמרתי. "אני יכול לחכות ולהוציא רישיון בגיל שלושים - אין שום בעיה. אני יכול לבקש מוורנון, המורה שלי לנהיגה, שייתן לי עוד שיעורים."
"הפעם, שבור את ההגה לצד השני לפני שאתה מרפה מהדוושה."
סובבתי את ההגה ככל יכולתי. הוולבו הכחולה הישנה לא האמינה בהגה כוח.
"עוד," אמר אבא שלי. חשבתי שאני מת. חשבתי שאני חוטף התקף לב. חשבתי שאם אצטרך לנהוג במכונית הזאת אי פעם, אראה בסוף כמו ארנולד שוורצנגר.
"אני חושב שאני עומד לחטוף התקף לב," אמרתי.
"מה?"
"לא חשוב."
ראיתי אותו במראה האחורית. יכולתי לראות אותו במראה הצמודה לדלת. סובבתי את ראשי לאחור, כדי שאוכל להביט החוצה מהחלון האחורי. הוא עמד שם ונשען על רגל אחת. אגודליו נתלו על לולאות הג'ינס שלו. שיערו היה ארוך והוא היה זקוק לתספורת. הוא עמד שם ולא ממש נראה כמו אבא שלי. הוא נראה צעיר יותר. הוא נראה כמו סתם בחור שעומד שם ומחכה. לחצתי על הגז, חזק, והרגשתי את המכונית עפה אחורה. הרגשתי את ההגה משתחרר לי בין הידיים. זה היה כמו הצריבה שמרגישים כשמעיפים עפיפון ומשחררים את החוט מהר מדי.
אבא שלי זינק הצידה, ואצבעותיו השתחררו מלולאות החגורה. הגלגלים עלו על השוליים וטיפסו על המדרכה. הפגוש האחורי התנגש בעץ, והמכונית התגלגלה קצת קדימה, כשהיא נאחזת במדרכה.
"אתה בסדר?" צעקתי דרך החלון.
"בשביל מה עשית את זה?" שאל אותי אבא.
משכתי בכתפיי. מכונית היא לא מכונית, חשבתי לעצמי, היא מכונה.
"זה לא היה ממש מתוכנן," אמרתי. "לנסות שוב?"
הוא אסף את הקונוסים הכתומים, והשליך אותם לתא המטען. כנראה שלא, חשבתי.
"מה דעתך שנפסיק להיום," הוא אמר.
רציתי לנהוג. רציתי להמשיך קדימה. רציתי לצאת לכביש המהיר, להצמיד את הרגל לרצפה, להדליק את הרדיו ולשיר איתו.
"אני יודע לנהוג," אמרתי. "כלומר, יש לי רישיון תלמיד."
"אני יודע," אמר אבא. "אבל אני לא יכול ללמד אותך. פשוט לא יכול."החלקתי למושב הנוסע. חולצתי נדב?קה למושב הנהג וכשמשכתי אותה, היא השמיעה קול יניקה עמום.
"ג'ק, אל תבין אותי לא נכון. אני פשוט לא מורה."
הוא יצא מהחניה. הוא לא סובב את ראשו כמו לינדה ב?לייר ב'מ?גרש השדים'. הוא לא הביט לארבעים כיוונים בו זמנית, כמו שוורנון אמר שצריך לעשות. "אולי ננסה שוב בעוד כמה ימים," הוא אמר. "עושה רושם שהבעיה היא רק בחניה במקביל. נוכל לעבוד על זה."
הורדתי את מגן-השמש, והבטתי בעצמי במראה הנצמדת. פניי צפו, חסרי משקל, באין מבחין. עורי היה נקי ולבן, עם נמשים. פניי צפו, לא כמו פני אבי, שנראו עבים וכבדים, שבורים על ידי הקווים סביב פיו וסביב עיניו.
"אז מה שלום אמא?"
"בסדר".
"ואיך בבית הספר?"
"כרגיל".
"מקס?" הנהנתי. זו הייתה רשימת המלאי שלו. בכל פעם שהיינו יחד, היינו עוברים עליה. הוא סקר את רשימת האנשים, האירועים, ואפילו החפצים הדוממים בחיי.
"כדורסל?"
"הגינה במצב ממש טוב, ונדמה לי שמקס חוזר למצב נורמלי, פחות או יותר". אמרתי הכל בבת אחת כדי לחסוך לו את הטרחה של אזכור כל הדברים, בזה אחר זה.
הוא חייך. "יופי."
היינו שקטים.
"כשתהיה מוכן, אני רוצה לקחת אותך להוציא רישיון."
"זה בסדר. מייקל אמר שהוא ייקח אותי. המכונית שלו קטנה יותר בכל אופן."
קיפלתי את מגן-השמש חזרה אל התקרה.
"אני רוצה, ג'ק. זה בסדר מצידך?"
הוא רכן לרוחב המכונית, סילק לי את השיער מהפנים, וליטף את לחיי בגב ידו.
"כן, בטח, נראה," אמרתי.
"מה לגבי ארוחת ערב ביום רביעי?" שאל כשעצר מול ביתנו.
הנהנתי.
"נלך למקום מיוחד, רק אתה ואני. אאסוף אותך בסביבות שבע."
"כן, בסדר. להתראות," אמרתי בצאתי.
הוא העביר לראשון, ויצא מהחניה בלי לבדוק במראות. למרבה המזל, שום דבר לא התקרב.אני דואג לו. לפעמים אני לא בטוח אם לא השתחררו לו כמה ברגים, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
צפיתי בוולבו הכחולה מזדחלת במורד הרחוב, ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אצליח להיכנס איתה לחניה במקביל במשרד הרישוי. "צבא הישע מגיעים מחר," אמר מייקל כשנכנסתי למטבח. הוא קצץ ירקות במשהו שנראה כמו הגרזן שג'ורג' וושינגטון השתמש בו, כנראה, כשכרת את עץ הדובדבן שלו. "קח כל מה שאתה לא רוצה ושים אותו בחוץ מלפנים."
הכנתי לעצמי כריך גבינת-מו?נסט?ר, עם חסה, עגבנייה, חרדל ומיונז, ועליתי לחדרי. למרכיבים יש חשיבות.
המדף העליון בארון שלי היה עמוס כולו; פריטים היסטוריים שליוו אותי כל חיי עד לרגע זה, בגדים ישנים, חיות מתות מפוחלצות, מחברות, פרויקטים. הכל היה שם, כאילו שמרתי הכל למקרה שלכבוד יום הולדתי השישה-עשר, יחליט מוזיאון הסמיתסוניאן לעשות עלי תערוכה. שלפתי משם כמה פריטים חיוניים, דברים שחשבתי שאזדקק להם, אם אי פעם אלקה באמנזיה ויצטרכו להזכיר לי מי אני. את כל השאר, הכל, זרקתי לתוך קופסה ענקית. אפילו לא עברתי על הדברים. מאחר שאני טיפוס שאוגר, ידעתי שאם אטרח להביט, למיין את הדברים, אמצא את עצמי יושב על רצפת חדרי עד גיל שלושים, ועד אז אפילו צבא הישע יספיק לבוא ולהסתלק, לגמרי.
ממש לפני שהורדתי את הקופסה למטה, כיביתי את המנורה שעל שולחני, ניתקתי אותה מהחשמל, ותחבתי אותה עמוק לתוך הקופסה. קצת חששתי כי הנורה הייתה עוד חמה, ודמיינתי שרפה מתלקחת, שיהיה לי נורא קשה להסביר. לא היה במנורה שום דבר לא תקין, ובכל זאת ניתקתי את הפנס עם הרצועה מהחשמל, ודחפתי אותו פנימה יחד עם חולצת הפלנל שלי בכחול וירוק שלבשתי יום-יום בחורף של כיתה ו', וכובע הבוקרים שרוי רוג'רס בכבודו ובעצמו חתם עליו, ומישהו קנה לי בקרקס לפני איזה מאתיים שנה. אני יודע שזה קצת מטורף, אבל זמן רב הייתי משוכנע שהמנורה הזו אחראית לגמרי להתפרקות המשפחה שלי ולהרס החיים שלי. אני יודע שהחיים שלי לא באמת נהרסו, רק קצת התעקמו, ואין לזה שום קשר למנורה. עם זאת, הייתה לי הרגשה שחלק ממני לעולם לא יהיה בסדר עד שהמנורה הזו תיעלם. ואני מתכוון תיעלם. לא יכולתי פשוט לשים אותה במרתף או משהו כזה. היא הייתה צריכה להיעלם בגדול, להיגרר על ידי ארבעה בחורים עם משאית של צבא הישע.
עד כמה שידוע לי, הייתה המנורה המסוימת הזאת בחדרי מן היום שנולדתי, כי אני לא זוכר שהיא הגיעה אחריי. אך ליל עזיבתה חוזר אלי כאילו קועקע במוחי. הייתי בן אחת עשרה אולי, ושכבתי במיטתי, לבוש בפיג'מת החמישים-אחוז-כותנה-חמישים-אחוז-פוליאסטר-שאף-פעם-לא-תהיה-נוחה-באחריות, שסבתי שלחה לי בדיוק, ואבי נכנס להגיד לי לילה טוב. הוא נשען על שולחני והרים את מודל האווירון שהדבקתי במשך כל אחר הצהריים.
הוא נראה כמו כוכב קולנוע, אפילו במכנסי הטרנינג הגועליים והדוחים שלבש כל יום אחרי העבודה. זה לא מסוג הדברים שילד אומר על אבא שלו בדרך כלל, אבל זה נכון. פשוט היה בו משהו, מין ביטחון מוזר שגרם לכולם להסתובב ולהביט.
"אתה משתמש במנורה הזאת?" הוא שאל, לחץ על המתג שוב ושוב כמו משוגע, והמנורה הבהבה והשליטה בחדר שלי לילה ויום לסירוגין, כמו אפקט מיוחד.
"לא'ידע, למה?"
"חשבתי להשתמש בה בחדר הנוסף."
"יש לך מנורה".
"השארתי אותה בשביל אמא. תוכל להשאיל לי את שלך?"
"אני מניח," אמרתי.
אני מניח, אמרתי, כאילו אני מה, אידיוט?
הוא עבר לחדר השינה הנוסף, ואחר כך עבר דירה.
בוקר אחד בשבת, כמה חודשים אחרי ששאל את המנורה, הלך אבא שלי למכולת להביא חלב, מיץ תפוזים, לחם, כל הדברים הרגילים, והביא גם ארגזים. הוא שם את האוכל במקרר, והתחיל לארוז. כל הדברים שלו מהארון באמבטיה נכנסו לקופסת הנעליים, שהמוקסינים שקניתי כמה שבועות קודם לכן הגיעו בה. הוא אפילו עבר על הכביסה בסל הנצרים הגדול באמבטיה, הוציא את הבגדים המלוכלכים שלו, וזרק אותם לתוך אחת משקיות האשפה הירוקות הענקיות יחד עם בגדיו הנקיים, כאילו שאין לו שום מושג מה הוא עושה.
לפני שעזב, החזיר את המנורה לחדרי, הניח אותה על השולחן וחיבר אותה לחשמל.
"הולכים לסרט?" אמרתי.
זה לא היה מה שרציתי לומר, אבל זה כל מה שיצא לי. ישבתי ליד השולחן והדבקתי אוניה גבוהת-תרנים.
"אני צריך להעביר כמה דברים."
התורן הראשי התפרק לי ביד, ונדבק לי לאגודל ולאצבע המורה.
"אני רוצה ללכת לסרט."
למען האמת, לא היה אכפת לי מהסרט, אבל משהו נורא התרחש ולא ידעתי מהו, ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלהתנהג כרגיל. הלכנו לסרט מדי שבוע מאז שהייתי בערך בן שלוש.
"היום יום שבת. אנחנו תמיד הולכים לסרט בשבת."
בדרך כלל אני פ?ריק של סרטים. בעצם, אני עצמי סרט. תמיד אני שם במדיום קלוז-אפ. כאילו שיש עלי מצלמה, שעוקבת אחרי, שרושמת כל צעד. צילום עוקב ארוך ואיטי שהוא חיי.
הפרדתי את התורן מאצבעותיי, אבל הוא שב ונדבק, קודם לאגודל ואחר כך לאצבעי השנייה, ולבסוף עץ הב??ל?ס?ה נשבר, הדבק התחיל להתייבש, והצלחתי להיפטר מהתורן ולרדת למטה בעקבות אבי.
"אני די ארוז," אמר אבא שלי, כשנכנס למטבח.
אמא שלי סחטה מעט סבון 'אייבורי' לתוך סיר מלוכלך ופתחה את הברז.
"ג'ק רוצה ללכת לסרט. חשבתי להעביר את הדברים ואז לקחת אותו."
היא שטפה את הסיר, הניחה אותו על מתקן הייבוש, וניגבה את ידיה במגבת מטבח. אמי הביטה באבי לרגע, אחר כך ה?טתה את ראשה לאחור, העבירה אצבעות רזות וארוכות בשיערה החום הארוך, ואמרה, "אתה לא לוקח אותו יותר לשומקום, אף פעם." היא הוציאה סיגריה מכיסה והדליקה אותה. עשן היתמר והסתלסל סביב פניה.
"מה?" אמר אבא שלי.
"אני מתכוונת לזה, פול." היא לקחה שכטה גדולה והתחילה להשתעל.
"הוא רוצה ללכת לסרט," הוא אמר. "היום יום שבת. אנחנו תמיד הולכים לסרט בשבתות."
הצמדתי את האצבעות הדביקות שלי זו לזו, והפרדתי אותם שוב ושוב. הם פעלו כמגנט, נדבקו והשתחררו בבת אחת.
"אני אקח אותו," היא אמרה.
היא שילבה את זרועותיה לפני חזה?. האפר מן הסיגריה שלה נפל על הרצפה. אבי ליווה אותו במבטו, אך היא העמידה פנים שכלום לא קרה.
הם עמדו שם, בהו זה בזו, ומילאו את החדר כולו. אני זוכר את התחושה המוזרה הפתאומית, שאלה לא הוריי, אלה לא האנשים שהכרתי בשבוע שעבר.
"את מתנהגת בקיצוניות," אמר אבא שלי.
"אל תתחיל אפילו להגיד לי איך אני מתנהגת," אמרה אמא שלי.
הכל לכאורה היה אותו הדבר, אבל במהלך הלילה מ?שהו מכוכב אחר, או אפילו מבית אחר במורד הרחוב, פלש לביתנו והשתלט על גופות הוריי.
"טוב, טוב," אמר אבא שלי, ונסוג עד שכמעט הגיע לדלת הכניסה. "אין סרט היום, ג'קי."
"למה לא?"
הד??ב?יקו?ת התפוגגה, ואצבעותיי התקשו מהדבק היב?ש.
"כי ככה אמרתי," צעקה אמא שלי.
אחר כך הסתובבה ורצה לאורך הבית, דרך דלת המטבח, והחוצה אל הגינה.
"אני ממש מצטער בקשר לזה," אמר אבא שלי, והשפיל מבטו אל שרוכיי המותרים.
"זה רק סרט," אמרתי במשיכת כתפיים.
"אני צריך ללכת," הוא אמר. "אצלצל אליך מאוחר יותר."
הוא ניגש ודפק על אחד החלונות בפינת האוכל כדי למשוך את תשומת לבה של אמי. יכולתי לראות אותה עומדת בגינה, ובוהה בשיחי העגבניות.
"אני הולך," צעק אבי דרך הזכוכית.
הבל פיו כיסה באדים שתי שמשות. היא לא הסתובבה. הוא חיבק אותי ויצא מדלת הכניסה, כשהוא גורר אחריו את שתי שקיות האשפה הירוקות וגדולות האחרונות.
הרבה דברים יצאו מהדלת ביום ההוא. דברים שהבחנו בחסרונם רק מאוחר יותר, כמו הפטיש.
"אני לא רוצה להיות אחת מאותן נשים, שאומרות דברים איומים על בעליהן, אבל באיזה זכות לקח אבא שלך את הפטיש. הפטיש היה אצלי עוד כשיצאנו, ואין לי ספק שהוא ידע את זה."
עד אז, מעולם לא חשבתי על משהו כשייך לאמא שלי או לאבא שלי. הנחתי תמיד שהכל שייך לנו כקבוצה. כאילו, היינו אמורים להיות משפחה.
כשאתה ילד ויש לך אבא שמזכיר לך את סופרמן, שנראה כאילו אין דבר שהוא לא יכול לעשות, אבא שיטפס על הגג כדי להציל את חייל הצעצוע הדבילי שלך, כשהוא ניתקע שם במהלך איזה ניסוי אידיוטי. ואז יום אחד הוא הולך, בלי שום הסברים, שום דבר שיאמרו לך אחרי זה, כבר לא ישנה לך כלום.
זה כאילו שהיה לך גיבור, ופתאום הוא נעלם. הוא נעלם אבל זה לא נגמר, כי כל העניין, האופן שבו זה קרה, גורם לך להתחיל לפקפק בכל דבר ולתהות על כל דבר, וכל החיים שלך הופכים לבלגן כזה שמכאיב נורא, ואתה כל הזמן מנסה להסביר את זה לעצמך ולכל מי שמקשיב לך במקרה.
אחד הקטעים המגעילים ביותר בכל הבלגן היה שמיד אחרי שאבא שלי עזב, הוא לא הפסיק לחזור. לא לתמיד או משהו כזה. בעצם, כף רגלו לא דרכה אף פעם בתוך הבית. אבל לפעמים, כאילו משומקום, הוא היה מופיע בחצר האחורית, ומתחיל להשקות את הצמחים. בכל פעם שאמא שלי הייתה תופסת אותו, היא הייתה שולחת אותי לחדרי, ומתחילה לדפוק על חלונות המטבח. היא הייתה צועקת לעברו שכשהוא עזב אותה, הוא עזב גם את הצמחים.
אחר צהריים אחד, הוא הגיע עם שני בחורים נוספים ועם משאית מלאה מלט. הם חפרו בור עמוק באדמה ליד כביש הגישה לבית, והתחילו לשתול את עמוד הסל, שדיברנו עליו שלוש שנים. אמא שלי דשדשה החוצה בחולצת מיקי מאוס, שהגיעה לה כמעט עד הברכיים, במכנסי ג'ינס, ובגרבי הסקי הישנים של אבא שלי מצמר אדום.
"מה אתה עושה?" היא אמרה, והדליקה סיגריה.
לפעמים נראה כאילו אמא שלי לא יכולה לעשות שום דבר בלי להדליק קודם סיגריה.
"מתקין סל בשביל ג'ק."
עמדתי בפתח הכניסה והסתכלתי. ידעתי שאמא שלי תירה בי אם רק אחשוב לצאת החוצה, והתפללתי שהיא לא תכריח אותו להפסיק. שני החברים של אבא שלי הפסיקו לעדור.
"תעשה את זה ואחר כך תלך," היא אמרה. היא שמטה את הסיגריה שלה לתוך המלט הטרי, ופוררה אותה בגרב האדום של אבי.
היא פנתה לכיוון הבית, וגרב המלט השתרך מעט מאחוריה. היא הורידה את הגרביים בפתח הבית, והשליכה אותם לאמצע החצר הקדמית. מיד כשנכנסה הביתה, סבה על עקביה ורצה יחפה למקום שאבי וחבריו ניסו ליישר את העמוד.
"אל תחזור לכאן שוב, טוב. אני לא רוצה לראות אותך בחצר הקדמית או בחצר האחורית או בשום מקום."
היא צעקה לו בפ??נים וכולם הסתכלו. הרגשתי כאילו אנשים מכל מקום במעלה ובמורד הרחוב, בתוך הבתים, ואולי אפילו כל הדרך לקליפורניה, יכלו לשמוע את המתרחש.
"זה הבית שלי, הגינה שלי. אם הצמחים ימותו, זה בגלל שככה אני רוצה. ברור?"
היא פנתה ללכת משם, ואבי חזר למעשיו. לפתע, היא אחזה בו בחולצתו.
"ותפסיק לעשות לי קו?נצ?ים כאלה, כי בפעם הבאה לא תצא מזה כל כך בזול."
אבי לא אמר דבר. רק הביט מעבר לכתפה, וראה אותי עומד בפתח הבית. הוא נופף בידו. היא משכה לו את היד בכוח, חזרה פנימה וטרקה את הדלת.
בחלק הקר של הלילה, בזמן שאמי שוחחה בטלפון עם איליין בורקה, חברתה הטובה ביותר, יצאתי החוצה. הסתכלתי על הסל שתמיד רציתי, הטחתי בו את כובד משקלי שוב ושוב, עד שהמלט הרך נכנע מעט, והעמוד נשאר לעד מוטה קצת לשמאל.
"ג'ק", א.מ. הומס, מאנגלית רז קטלן (ספרית מעריב)