קשה לכתוב על להקה / תופעה כמו ביט 69 מבלי להיכנס לשאלות קלישאה בנוסח "הנוער לאן". הסיפור מסתבך, כיוון שהדרך היחידה בעיני להסתכל בהגינות על החבורה המתוקה הזו (ו"מתוקה" בפאנק-רוק זה כמו לקרוא לסאבלימינל עזמי בשארה) היא אך ורק דרך הפריזמה שמתחילה בבלוג של "ארץ נהדרת" ונגמרת בלשכת הגיוס. כלומר, הדבר הכי קל וצפוי בעולם הוא להקשיב ל-35 הדקות של "חומרים רטובים", אלבום הבכורה שלהם, ולחשוב על הארקטיק מאנקיז בועטים בשלישייה הזו מסביון בבטן העשירה, ועל הקלאקסונז מכים אותם בסטיקלייט.
ביט 69 מנגנים מהר, מהר מאוד אפילו לגילם, והם עושים את זה בפשטות שגורמת לטיפוס כמו פואד בן אליעזר להישמע כמו תורת הקוונטים. יש להם מסרים בריאותיים בנוסח "תפסיקו לעשן" ו"אני רוצה חיבוקים אבל אנחנו רק ידידים" ודיסטורשן עטוף הרמוניות קלילות לעיכול. באופן כללי, מי שמחפש אנארכיה בסביון ימצא אותה רק במסיבות של רני רהב.
כדי לקבל מוצר קצת יותר שיווקי, הם השתמשו בדמות של יובל מנדלסון כמפיק מוזיקלי, אבל נראה לי שהוא בעיקר מחא כפיים באולפן. בקרסולי הרגליים של ביט 69 זורם יותר רוק'נ'רול מכל מה שמנדלסון מלמל בכל בימי חייו, ו"חומרים רטובים" הוא התשובה היורקת למדבר האנטי-אנרגטי ששייגעצ הציעה עד היום.
בירה לייט ביום חמסין
ביט 69 נמצאים בצומת בעייתי: בתיכון שלהם מקללים אותם שהם מקיימי משכב זכר, התקשורת המיינסטרימית מחבקת אותם, ומאחורי הגב שלהם צוחקת עליהם שהם לא ישתו אלכוהול גם בגיל 30. השירים שלהם לא באמת מבושלים עד הסוף, בוודאי לא מריחים ממהפכנות ויום אחד הם כבר לא יהיו קוריוז תקשורתי של "ילדים בני 14 מסביון שעושים רעש".
הסעיף הראשון בתעודת הזהות של הרוק הוא אנרגיות שירימו אותך מעל המציאות, ויגרמו לך להסתכל על אלוהים מלמעלה, וביט 69 נמצאת רק בהמראה. צריך להסתכל על ביט 69 בקונטקסט הנכון: במקום שבו סאבלימינל מוציא סינגל חדש ליום השואה, והנוער הישראלי צמא ל"מנהיג חזק", ביט 69 הם בירה לייט ביום חמסין. בעתיד, אולי, יש אופציה שהם יהפכו לוויסקי.
הסיבה שביט69 היא להקה חשובה (יחד עם "המיותרים",שכבר הספיקה להתפרק), איננה נמצאת בכך שהיא שרה בסגנון שמריח כמו נעורים, אלא כי היא הנעורים עצמם: הם שונאים ללכת לבית ספר, הם מתאהבים בלי קיטש,מכורים לבמבה וחיזוקית, והחשוב מכל, הם לא חושבים שסיירת מטכ"ל היא בית המקדש של הישראליות. הם לא נופלים לבנאליות שבדרך כלל מובילה בני נוער למלתעות הרוק המתקדם והיומרנות, אלא עושים את זה בחן ועם כמה מלודיות כמעט מבריקות, שמזכירות לי בעיקר את the descendents עם הסולן בעל הדוקטורט בביוכימיה ששר "אני אוהב גלידה". גם הם לא בדיוק ניגנו ריפים מהשער של NME,והפכו לקלאסיקה בעיני אלו שמתנשאים על ביט 69.
אם התרבות הישראלית לא תמצא את הדרך לסמן לעצמה את פורצי הדרך שלה כשהם בשלב הבוסר (ולא כקוריוזים לתוכניות בוקר), היא תישאר כרגיל עם היד במכנסיים של הפיצ'פורק מול המראה ותחשוב שהיא נסיכה יפה, כשבעצם היא צפרדע שמחכה שקורט קוביין יבוא ויזריק לה. אלבום הבכורה של ביט 69, על כל הטוב והפחות טוב שיש בו, הוא לא הוריקן שיעיף את כולנו לרחובות ולגרפיטי. אבל בשביל משב רוח כזה בקיץ מילדים בני 14, אני מוכרח להודות שהם התשובה הכי טובה כרגע לשאלת "הנוער לאן".
ביט 69, "חומרים רטובים", high fiber