גלעד עדין

מודעות עצמית היא אחת התוכנות האהובות עליי אצל מוזיקאים. כשהם לוקחים עצמם ברצינות יתרה ומדברים אך ורק על יצירה ועקרונות, מתחשק לי לגרוס את כל הדיסקוגרפיה שלהם; לעומת זאת, כאשר הם מחויכים, מתכתבים עם האלילים שלהם או עם תרבות הפופ ומכירים את הסביבה בה הם פועלים - קל להם לקנות אותי.

ה-Indelicates הם כנראה הרכב הרוק הכי מודע לעצמו ששמעתי בחיי. בתור התחלה, הם לונדונים וחובבי אמנות, שזה כבר אומר המון. בנוסף, הם שנונים ומלאי חידודים משעשעים - לא בדחנים אך בהחלט מלאי אבחנות - ומחזיקים את ההיסטוריה של המוזיקה בפרט והתרבות ככלל על לשונם. כל משפט שלהם הוא או ציטוט או רפרנס מלומד או זלזול מוכרז. ובכל זאת, יש לי קצת בעיה איתם.

כנראה שיש דבר כזה מודעות יתרה; לפעול בעיקר מתוך מאגניבות של אנטי-גיבורים, ולנסות להדביק משמעות לכל משפט שיוצא לך מהפה; אלוהים, אפילו הקולות של הצמד סיימון אינדליקייט וג'וליה אינדליקייט הם מוגזמים ותאטרליים, ברמה שלעיתים נשמעת כמו בדיחה מוקפדת על חשבון סצנת האינדי.

דווקא ההגזמה הזו, והפחד הטוטלי שלהם מלהישמע כמו "עוד להקה", הם מה שעוצרים אותם מלהפוך לענקיים באמת. הרי ברור שיש בהם המון פוטנציאל - יש ב-"American Demo", אלבום הבכורה שלהם, לא מעט רגעים מבריקים, ובכל זאת, בערך חצי משירי האלבום הם פשוט מעצבנים, ובשביל ליהנות ממה שהאינדליקייטס מציעים, צריך לסנן ולנקות. בסוף מוצאים קצת זהב.

בתור התחלה צריך להעיף את השיר עם הכותרת היומרנית "ההצהרה המשמעותית האחרונה שתאמר ברוקנ'רול", בעיקר כי הטקסט שלו לא מכריז שום דבר חכם; מיד לאחר מכן יש לתקוף ישירות את "Unity Mitford" וכל הבלדות האחרות באלבום, שגורמת לקול המוקצן של סיימון וג'וליה להישמע כמו רגעים שנחתכו מסרט של דיסני; בהמשך, חובה למצוא משפטים מפגרים שיש בשירים כמו "Stars", למשל "אני מאוהבת בילד השכן/ הוא מתייחס אליי כמו אל זונה מטונפת", ולמחוק אותם מהזיכרון; ולבסוף להתלבט מה עושים עם כמה שירים גרועים אך בעלי טענות מוצקות, כמו למשל "אם ג'ף באקלי היה חי" הגורס, בצדק, כי אם באקלי באמת עוד היה נושם, אף אחד לא היה שם עליו וכל המבקרים היו שוכחים ממנו (אולי חוץ מנינט).

אחרי שתסיימו את המיפוי הנ"ל יישארו לכם ביד כמה שירים חזקים למדי. "Sixteen" למשל, הוא השיר הכי קליט ששמעתי מזה חודשים וסביר שהוא יגרום לכם להרגיש זקנים למדי, בעיקר בגלל הפזמון שאומר "אנחנו רק רוצים להיות בני 16/ אפילו שאנחנו בני 23"; השפעות הפיל ספקטור שב"הבנות שלנו לעולם לא יהיו חופשיות" הן מופת לשמחה וסרקזם; "ג'וליה, אנחנו לא חיים בשנות השישים" הוא שיר אהבה כנה ומחוכם, שמוכיח שגם לציניקנים הגדולים ביותר יש לב; ב"אמריקה" האינדליקייטס נכנסים בכל מוסכמה של הרוק הבריטי, כשהם מכריזים שאנגליה היא סתם עיירה קטנה וקנאית ומוותרים על המוצא שלהם עם השורה "כשהם יצמידו אותי לקיר/ אני אגיד שאני עם אמריקה/ עם אמריקה חסרת האלוהים/ אני אעמוד איתה ואפול".

הרגע הגדול ביותר, מבחינה רעיונית לפחות, מגיע בשיר הסיום המפוצץ כעס ומריריות, "אנחנו שונאים את הילדים", בו מכריזים האינדילקייטס כי "כל דור מרומה מחדש/ כל דור מחזיק באשמה", "כל אחד יכול לנגן בגיטרה המזוינת" וש"תמיד יהיה נרקומן כרזימטי ושקרן" (ובכך מתכתבים עם אחד מהסינגלים הראשונים שלהם, שלא נמצא על האלבום, "מחכים שפיט דוהרטי ימות"). האינדליקייטס מפילים כאן גם את עצמם, במתכוון, וגורסים כי כל המוזיקאים וכל הגרופיז שלהם מעוררי רחמים. הם בטוחים שזה תמיד היה ויהיה ככה, וטוענים שעדיף כבר לוותר על כל הרעיון הזה של מוזיקה. נו טוב, לפחות הם הוציאו כמה שירים טובים לפני שהרימו ידיים.

האינדליקייטס , "American Demo"
(Weekender Records)

האלבום החדש של ה-Fall, מגניב ככל שיהיה, לא ממש מפתיע או מחדש, אבל יש בו שיר אחד שעושה את כל ההבדל - קוראים לו "Fifty Year Old Man", הוא כמעט 12 דקות, והוא מכיל את כל מה שמעריצי הפול כל כך אוהבים בלהקה. הוא חסר הגיון או רצף, עובר בין המון סגנונות שכולם נשמעים ביתיים משהו (בהנחה שבבית צריך להיות גראג'), הוא מטונף, מבולבל ומציג את מארק אי סמית', הסולן האגדי והדמות הקבועה היחידה בלהקה, בשיא מרמורו וכנותו, כשהוא צועק שוב ושוב על רקעים משתנים "אני גבר בן 50/ ואני אוהב את זה/ אני גבר בן 50/ מה תעשה בקשר לזה?". וואלה? רק בן 50? מאז שאני זוכר את עצמי סמית' נראה בן 90. למזלו, וויקיפדיה מחזקת את הטענה שלו. מדהים מה שסמים עושים לעור הפנים.

אני אגיד לכם את האמת. אני לא דנה קסלר, ולמרות שניסיתי, לא הצלחתי לעקוב או אפילו לעבור על הקריירה המלאה של סמית' והפול. "Imperial Wax Solvent" האלבום החדש, אמור להיות ה-27 במספור הרשמי. ברשימה הלא רשמית יש קצת יותר ריליסים - משהו כמו טריליון. אני עברתי על בערך חמישה עשר אלבומים שלו בחיים שלי. את כולם אהבתי. בסך הכל הם נשמעו לי פחות או יותר אותו הדבר: פוסט-Pאנק מזוהם, לפעמים קצת ג'אזי, לעיתים אחרות קצת עממי ותמיד עם הנוכחות הבלתי תאמן של סמית', שלא ממש שר ואפילו לא ממש מדבר, אלא יותר רוטן, ממלמל, שונא, מרוכז בעצמו, וכמובן - לא ברור בעליל.

הפעם היחידה שבאמת קיבלתי מסמית' וייב שונה, היתה בשנה שעברה, באלבום האדיר של Von Sudenfed, הרכב הצד האלקטרוני שלו ושל שני חברי מאוס און מארס, ועכשיו, במהלך מאוד צפוי - סך הכל הפול מוציאים דיסק כמעט כל שנה - הוא חוזר לגיטרות ולמה שאנחנו מכירים כל כך טוב.

תענוג. כי למרות שאין כאן ריגושים חדשים - ולא, העובדה שמדובר בהרכב חדש שעוטף את סמית' לא ממש משפיעה על כלום - קשה למצוא אלבומים עם אנרגיות שכאלו או סולן שכזה. יודעים מה? אפילו אם לרגע נמאס לכם מסמית', קופצת אלנה פאולו לשיר ב-"I've Been Duped" ומעלה את האלבום בעוד כמה רמות, ככה שאתם מכוסים מכל הכיוונים. נגיד את זה בפשטות: אם אי פעם נפלתם בקסם של סמית', האלבום הזה יעשה לכם את היום; אם אתם לא מכירים את האיש, אין שום מניעה מלהתחיל דווקא ב-"Imperial Wax Solvent", כי דוגרי, מה זה כבר משנה?

הפול, "Imperial Wax Solvent" (הליקון)