מעבר למצופה

האלבום השלישי LCD Soundsystem יספר לנו אם ג'יימס מרפי ישמור על מעמדו בתור המלך של האינדי והאלקטרוניקה בעשור החדש. הרי הכתר לא יישב עליו לנצח ומתישהו האיש כבר לא יכתיב טרנדים, לא ימציא צלילים ויקבל מיליוני דיסים בבלוגספרה. אבל זה לא חייב לקרות בקרוב וסביר שמרפי ימשיך לקבוע איך עושים את זה נכון. עוד לא קיבלנו ממנו רמז על התדרדרות ולא קלטנו אף יורש רציני להוביל את המבולבלים שם בחוץ.

נראה שהשנה זה הולך לקרות. נניח מאבקי אגו בצד, נתעלם מכך שחברי הלהקה לא בקשר ואפילו נשכח את כל אלבומי הסולו (טוב, לא את הסולו של ג'וליאן - הוא בלתי נשכח). מה שצריך להתרגש ממנו הוא ההכרזה שעד סוף 2010 נקבל עוד אלבום מלהקת הרוק הכי מגניבה שקיימת.

ג'ואנה ניוסם היא כנראה האישה השווה בעולם ובטוח שהיא הבחורה הלוהטת ביותר באינדי. שני האלבומים הראשונים שלה הביאו לנו מוזיקה שלא שמענו בעבר: הראשון הפגין שובבות ילדותית חסרת מעצורים ומלודיות פופ כובשות שמנוגנות על נבל; השני הוא יצירה מורכבת, בוגרת ועמוסת שכבות. כזו שיום אחד תחשב למוזיקה קלאסית. מה שיקרה באלבום השלישי אנחנו לא מצליחים לדמיין - סביר להניח שהאוזניים שלנו עוד לא שמעו משהו דומה לזה.

פרויקט הסולו החדש של אדי ארגוס, Everybody Was In The French Resistance...Now, הוא הרכב Twee שעונה לכל מני להיטים ישנים. כל שיר באלבום "- Fixin' The Charts" נכתב מנקודת המבט של אחד ממושאי שירים שאנחנו מכירים: הבחור שלו אבריל לאבין שרה ב"Girlfriend", הילד שלו שר מייקל ג'קסון (שמסתבר שהוא דווקא כן שלו) ב“Billie Jean”, רודפת העשירים מ"Gold Digger" עונה לקניה ווסט וכו'.

אחרי ההצלחה המטאורית (במימדי אינדי, כן?) של "Silent Shout", אלבומם השלישי של דה נייף, ובכורת הסולו של הסולנית קרין דרייר אנדרסון תחת השם פיבר ריי בשנה שעברה, היינו יכולים לדמיים שהאלבום הבא של דה נייף, "Tomorrow, In A Year" שיגיע במרץ, יהיה אלבום הקרוס-אובר שלהם. אז זהו, שלא. "Tomorrow, In A Year" יהיה סוג של יצירת אופרה שמבוססת על תורתו של צ'רלס דארווין. אתם יודעים, משהו קליל שכזה.

עדיין לא ברור איך הולך להישמע האלבום השלישי של ארקייד פייר אבל בטוח שלא יהיה קל להתמודד איתו. אנחנו צופים שהוא יהיה אפילו יותר בומבסטי ויומרני מהשני - שיהיה מאחוריו סיפור ארוך, שישתמשו בו בכלי נגינה שלא נדע לאיית וגם, שהוא יימכר כמו לחמניות. סביר להניח שגם ניתן לו ביקורת משתפכת ונהלל אותו מכל כיוון - אך אנחנו לא מתחייבים לכלום.

כל כך הרבה הרכבים נותנים לנו תחושה זולה של סטוץ'. הם באים, זורקים עלינו את הקסם שלהם, מעבירים בנו אורגזמה רגעית במקרה הטוב, או בחילה מרה במקרה הרע, ונעלמים אל החשיכה ברגע שהבוקר עובר וההאנג-אובר נעלם. הוט צ'יפ לא מעוניינים להיות כאלו בשבילנו והאמת, אנחנו רואים בהם קשר משמעותי בהרבה. אבל הם רוצים אפילו יותר. הם בקטע שלנו לנצח, ובגלל זה הם קראו לאלבום "One Life Stand". תכלס, האיכות של הריליס תהיה המבחן שלהם לנוכחות התמידית בחיינו.

למנג'מנט יש המון להוכיח. רבים חושבים שהתהילה שלה נחשפו לא הייתה מוצדקת, וההופעה החלשה שלהם בארץ הוכיחה את הטענה העתיקה שהם להקה של מפיק. כשדייב פרידמן לא לידם, מכוון ומנתב, הם סתם כמה ילדים שהג'ינס יושב עליהם בשלמות. הפעם, פרידמן לא יהיה בסביבה ויחליף אותו פיטר קמבר, החצי הפחות מוכר והיותר ספייסי של הלהקה המיתולוגית ספייסמן 3. נשמע שזה הולך להיות אקספירמנטלי-אוורירי יותר, שזה אחלה. אבל אנחנו מקווים שלפחות יהיה ב"Congratulations" החדש איזה להיט רחבות אחד או שניים.

"תנו לזה להיות התזכורת השנתית שלי לכך שכולנו יכולים להיות משהו גדול יותר", אמר קרייג פין באלבום הקודם של ההולד סטדי ואכן הוכיח לכולנו איך אפשר לדחוס גדולה, חוכמה, שנינות, כאב ואושר ל-44 דקות חד פעמיות של רוק בארים מטונף. השנה אמורה להגיע עוד תזכורת כזו, ואנחנו מחכים לפין מעבר לפינה עם בקבוק וויסקי, ועזרים כימיקלים אחרים.

האלבום החמישי של הסטריטס, "Computers And Blues", הולך להיות האחרון. כלומר, מייק סקינר לא פורש מעסקי המוזיקה, אבל את הסטריטס הוא קובר. בראש שלו, הפרויקט הזה הוא משהו שצריך להימכר בבוקס-סט של חמישה דיסקים. בשביל הבום האחרון, סקינר הולך לרדת מעץ הבגרות ולהביא לנו את אלבום הרייב שלו, מה שאומר שאפשר לצפות להמון סמי מסיבות, ביטים קצביים ובחורות שעשות טיזינג.