לפני יותר משני עשורים התחילו לרוץ במופעי הסטנד אפ דאחקות על שלמה ארצי. דומני שחלוץ הז'אנר היה יעקב כהן, שאמר כי "אם שלמה ארצי היה נתקל בספר טלפונים, הוא היה מלחין אותו". גם אם בחירתו של ארצי כזמר ששים השנים של מדינת ישראל היא כמעט קונצנזוס, אי אפשר להתעלם מההתייסרות התמידית והדי נודניקית שלו. תמיד יש אצלו איזשהו תסביך מסויט ושטוף זיעה, יקיצה עירומה שבמהלכה חתולים הולכים ברוורס ואף אחד לא יודע מה עובר עליו.
אחרי 40 שנות פעילות כזמר, סופסוף נמצאה מי שהבינה שהאמירה שלו חורגת בהרבה מגבולות המוזיקה. עד עכשיו, רבים חשבו כך, אבל לא העזו ליישם. אחרי הכל, שלמה ארצי הוא סטורי-טלר, וככזה הוא די עקבי. הוא שר על אמונות ובגידות, על עולם גדוש בשברון לב ועל מציאות לא מושלמת - בדיוק החומר שממנו אפשר להרכיב מחזה. למה אף אחד לא עשה את זה עד היום? שאלה טובה, אבל יעל רונן היתה זו שהרימה את הכפפה כשכתבה וביימה את "לילה לא שקט", שעלה לאחרונה לאחר עיכובים רבים בתיאטרון הקאמרי.
"לילה לא שקט" הוא מחזמר שנע סביב 22 משיריו של המאסטר ועוסק במכנה המשותף של כולם חיי אהבה מסובכים ודרך רצופת מכשולים אל האושר. יאיר (אקי אבני) עוזב את גילי (רוני הדר) ואת הבית ומחפש מקום להעביר בו את הלילה. דרך ניסיונו למצוא ספה אצל חבריו הטובים, הוא חושף בפנינו עולם עגום של משברים. ישראל (אבי גרייניק) מציע נישואין לאסנת (כנרת לימוני) ולא מבין מדוע היא לא אומרת כן. אודי (ניר זליחובסקי) יוצא עם מלצרית לא שפויה (אפרת גוש) שמטריפה אותו. איה (יעל בר זוהר) היא האישה שיאיר שבר בעבר את ליבה ומנסה לאחות את השברים דרך גבר נשוי אחר (עידו מוסרי). בן-גל (זוהר ליבה) יוצא עם טל (מיי פיינגולד), אלמנתו של חברו הטוב דדי (אמיר דדון), ומהמשולש המעוות הזה אין לאף צלע, כולל למת, סיכוי לצאת בשלום.
במחזמר קונבנציונלי השירים מתאימים את עצמם לעלילה, אולם במחזמר מסוג זה קורה ההיפך ההצגה היא זו שכופה את עצמה על היצירה המוזיקלית. זה אולי לא חייב להיות כך, אבל זו התוצאה והיא מורגשת היטב. בשל כך, כמחזה פר אקסלנס, "לילה לא שקט" נידון מראש לכישלון. הוא רדוד ושטחי וכאלה גם הדמויות שבו, משום שאין להן שום הזדמנות ליצור עומק ומומנטום. רונן בנתה קולאז' של סיטואציות שהחוט המקשר ביניהן נלפף על ידי השירים. לעתים, הקשר הזה נראה כה קלוש ורופף, עד שנדמה שלשחקנים עצמם יש כמעט צורך לגרד בראשם בין המעברים.
אלא שאם בחלק של הכתיבה עשתה רונן עבודה לא טובה, בלשון המעטה, מותר לפרגן לה על הצלחתה כבמאית. ברוח המונדיאל, אפשר להגיד שהיא מתפקדת כמו מאמן כדורגל משופשף, שמעלה את ההרכב הטוב ביותר שיכול היה להעמיד ומקבל בתמורה תצוגה יפה ושערי ניצחון. אבני בתפקיד הראשי מגלם היטב את הגבר האבוד והמתייסר, בוודאי כשקושרים זאת אסוציאטיבית לחייו האישיים. גרייניק נותן את מנת הצחוק הדרושה (אם כי כזמר הוא רע מאוד), רק חבל שתפקידו המשמעותי מתחיל ונגמר בתחילת ההצגה ואחר כך הוא נעלם לחלוטין. בבר זוהר משתמשת רונן כביצ'ית מתוסכלת נוטפת סקס, שמפתיעה גם בשירה טובה. פיינגולד היא חוליה חלשה, יחסית שירתה מרטיטה, אבל במשחק יש לה כברת דרך לעבור. ומעל כולם, בולט דווקא דדון, אם תרצו השחקן הכי אפור על המגרש, שצניעותו מובלטת לטובה גם ביכולות המוזיקליות שלו וגם במשחק ראוי.
את הדוגמה הטובה ביותר לחיפוי של הבימוי והמשחק על עלילה נחותה אפשר למצוא בסצנה המעולה שבה מגיע אבני לבר של חברו אודי. כאן מגיע הרגע הגדול של המחזה, כשגוש, בתפקיד המלצרית החולמנית נטולת הפרופורציות, מציפה את הבמה באנרגיות הבלתי נדלות המוכרות שלה ומסתחררת כמו סביבון על ספידים. וכאילו שלא קיבלנו ממנה מנה מספקת של נוירוטיות ואבדן חושים, נכנס זליחובסקי ומייצר עם אבני ואיתה עימות מבריק שיוצא משליטה. במובן החיובי, כמובן.
"לילה לא שקט" הוא הומאז' למפעל חיים של אדם אחד, וככזה הוא עומד בפני בעיה גדולה איך לבצע את היצירות בצורה שתאפשר הזדהות עם המקור. זו משימה לא פשוטה, ולא בטוח שאפשר להכתירה כמוצלחת, משום שלא פעם תמצאו את עצמכם ממלמלים "נו, זה לא בדיוק שלמה ארצי". מצד שני, הרי התפקיד של מחזה כזה הוא להצדיע ולא לחקות, ויש בו יציאות לא רעות בכלל, כמו "אף פעם לא תדעי" (בביצוע איילת רובינסון וכנרת לימוני), "האהבה הישנה" (בר זוהר), "נרקוד נשכח" (דדון, אבני וגוש), "גבר הולך לאיבוד" (גוש) ומעל כולם, "הוא לא יודע מה עובר עלי" שבו פיינגולד גורמת לרעד עצבני ולצמרמורת בכל הגוף.
תיאטרון נחשב עד לא מכבר למקום האחרון שלא נכרך בזרועותיה של מפלצת הרייטינג. בהפרש של מספר שבועות עלו "אביב מתעורר" בכיכובה של נינט טייב ו"לילה לא שקט", שמוצף באושיות ניינטיז ובכוכבת אינסטנט עכשווית. התמהיל הזה הוא קצת יותר מדי עבור אנשי התיאטרון הקלאסי, אלה שרגילים לכתיבה מושלמת ולמשחק פנטסטי. אפשר להבין את ההתמרמרות, במיוחד לאור הכתיבה הרעה והכמעט בלתי מחושבת, כך שלמי שחושב לקבל מנת תיאטרון טהור אין מקום בהצגה הזו. אולם איני יכול להתעלם מהתשואות באולם ומהתחושה האישית שלי. אם מערטלים את המשמעויות שמסביב, זה היה ערב של כיף, ובשורה התחתונה, גם אם הוא דועך לקראת הסוף (היה ניתן לגלח 20 דקות לפחות), "לילה לא שקט" הוא מחזמר קצבי ומסעיר שצפוי להעניק לכם הנאה. ואם הנאה היא המדד שלכם, כל השאר באמת זניח.