(צילום: דייב שחר, עריכת וידיאו: דורון שטיין)
כדאי היה לאוזפסט הראשון בארץ שיהיה טוב. אחרי שנה די מפרגנת לכל סצינת המטאל, גם הוא נכנס לרשימת ה-TO DO שלנו, ואיתו סולפליי, קורן ואוזי כמובן. ובאמת, למרות שהבירה עלתה 26 שקלים והמון שמנים הזיעו עליי ובזמן כתיבת מילים אלה הרגליים שלי כואבות כאילו עדרתי במרעה, היה שווה את זה.
בצפר היו אדירים, כי הם לא יכולים להיות משהו אחר. הרכב המטאל הכי מגניב בארץ לא יכול לאכזב, ואחרי יובש הופעות הם הצליחו להרטיב אפילו את המיובשים ביותר בקהל. מיד אחריהם, הבנתי שהערב הולך להיות מהנה כשטל פרידמן עלה עם להקת הקריות, הצהיר שהוא ליאור נרקיס בקיסריה, התפשט והתחיל לשיר בצווחות את ""Killing in the Name Of של Rage Against the Machine. ניכר היה שלא רק אני אהבתי את הרגע הקסום הזה, רגע שגרם לי להבין למה בכלל פתחו במה קטנה וצדדית.
עוד בוואלה!
ואז, בתזמון מושלם, כמעט ללא ציפייה, סולפיי עלו. מקס קאוולרה לא ויתר על הגיטרה הברזילאית או על המעיל הטיפוסי שלו ששוקל 54 טון, וזה באמת הרגיש לרגע כאילו אנחנו לא בגני יהושע. אמרתי לעצמי שכל עוד הם ינגנו ספולטורה - זהו, אני מרוצה.
אבל האכזבה היתה רבה כשהבנתי שאני שומעת את אותה מוזיקה בווליום הרבה יותר חזק כשאני לבד בחדר שלי, מחליפה מצעים. לא שמעו כלום. שמעתי את הלחשושים סביבי הרבה יותר מששמעתי את המוזיקה. בקיצור, היה חלש להחריד. אמנם, באמת היו שלושה שירים של ספולטורה, ואפילו הלהיטים האהובים ביותר, אבל זה היה מאכזב לאור העובדה שהשיכור השעיר מאחוריי צרח בהתלהבות את המילים, ובגללו לא שמעתי שום דבר.
על אלמנה שחורה הבטחתי שלא אדבר, אז לא אדבר הרבה. רק אגיד שהמלצתו של הסולן להאמין באלוהים היתה משונה מאוד נוכח הסיטואציה. באותה הזדמנות, למה הוא לא אמר לנו להכין סנדוויצ'ים לסבא וסבתא? אולי לסדר את החדר? ומה עם להכין שיעורי בית בספרות? אלמנה שחורה היו ההורה המלווה המוזר שעושה לילד שלו פאדיחות בטיול השנתי. הורה מוזר שמתלווה לטיול, ומפציר בילדים האחרים להאמין באלוהים.
אבל את מכת האמונה הבלתי מוסברת ניפצו קורן, שדי גרמו לנו להבין שאולי יש אלוהים בשמיים ואולי הוא אוהב הופעות חיות של קורן. הווליום של הבמה המרכזית עלה פלאים (הווליום של אוזי היה כמובן הכי חזק לא אהבתי את הטריק שלכם, לידיעת מי שאחראי על טריקים שכאלה!) ואין ספק שזו היתה הופעה חיה מעולה, שבוצעה באופן אדיר ומקצועי ושנשמעה ברגעים מסוימים טוב יותר מפלייבק. קורן ניגנו כמובן גם כמה להיטים, כמו "Somebody Someone" ו-"Falling Away from Me" , וסיימו עם "Got the Life". הם לא היו ההורה המלווה. הם היו האח המגניב שמלמד אותך לשנוא את העולם.
בסופו של דבר היה אחלה, אבל הדובדבן שבקצפת היה - איך לא? - אוזי. כך הגיע לקצו האוזפסט הראשון בארץ ישראל. דם (ראיתי רק אחד שנפצע בברך והיה נראה שמגיע לו), יזע (היה הרבה יזע) ודמעות. הכרטיס אמנם 350 שקלים היה יקר, אבל כנראה שזה מה שאנחנו צריכים לספוג כרגע כדי שהילדים שלנו יוכלו ליהנות מהופעות מטאל הגונות שלא עולות כמו הכליה שלהם. ואם זה מה שצריך לספוג, אז בסדר. אני מוכנה. תביאו עוד.