קרב סכרין: הסינגלים של ליידי גאגא, בריטני ספירס והאלבום החדש של אדל

כשהיא נישאת על תהילתה המחודשת כשופטת ב"אמריקן איידול", מנסה ג'ניפר לופז, בפעם האלף, לחזור ולהיות כוכבת פופ. אבל עבור כוכבת דועכת כמוה זו לא משימה פשוטה, וזמנים נואשים מזמינים פתרונות נואשים. בסינגל החדש שלה, "On The Floor", היא עושה את הלא ייאמן ומצוותת הפקת דאנס שבלונית של RedOne לראפ אגרסיבי של פיטבול, ועוטפת את כל העסק בסימפול מ"למבדה". כן, למבדה. כוכבת זקנה, סימפול של זקנה.

אם ג'יי-לו רוצה לחזור להיות שם חשוב בפופ, יש לה חתיכת מלחמה לנהל. 2011 לא תעשה לה חיים קלים ותביא את שליטתן של כוכבות הפופ לשיא חדש, כשליידי גאגא ובריטני יחזרו שתיהן עם אלבומים חדשים. מעצמות הבלונד הולכות ראש בראש על תואר הקיסרית ובסיבוב הפתיחה שנערך החודש, בריטני ניצחה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. בעוד שגאגא שיחררה רמיקס תמוה לשיר חדש שלא עורר עניין רב, "Hold It Against Me", הסינגל החדש של בריטני, הציג שילוב מנצח של אמריקן-טראש, יורו-טראש ודאבסטפ-טראש וכבש את העולם בדקה.

אבל גאגא לא פראיירית. עקבות מחשידות של צלילי דאבסטפ נשמעות גם אצלה, מה שמעיד שבשעה טובה, ערכו המגה מפיקים ד"ר לוק, סטארגייט, מקס מרטין וכיו"ב היכרות מאוחרת עם הז'אנר. עכשיו ברור ש-2011 תתאפיין בלהיטי פופ בניחוח לייט-לייט-דאבסטפ, כאלה שיגרמו לקייטי בי ומגנטיק מן להישמע כמו הבטהובן של הז'אנר.

האנדגראונד מתמסחר בלי בושה גם באנגליה, אבל כידוע אצלם הייאוש נעשה יותר נוח והמסחרה נשמעת יותר טוב. הסינגל החדש והמדובר של הצמד הלונדוני צ'ייס אנד סטטוס, "Blind Faith", הוא קטע רייבי שמשלב טכנו מהניינטיז ודאבסטפ מלודי ומצליח להישמע טוב למרות היותו חנופה ארוכה לקלאברים ולמצעדים. בסוף החודש יראה אור האלבום החדש ועמוס הכוכבים של צ'ייס אנד סטטוס שאמור לחולל עבורם את נס הקרוס אובר. באלבום מתארחים סי-לו גרין, הווייט לייז, טייני טמפה, פלאן בי ומלך הז'אנר, דיזי רסקל, שנוכחותו נותנת להם את חותמת האיי ליסט הסופית.

על פי מצעדי אמצע השבוע שהתפרסמו שלשום (שני), צ'ייס אנד סטטוס צפויים להיכנס לטופ פייב במצעד הבריטי בשבוע הבא. הישג מרשים, אבל המצעד יהיה שייך כולו לאדל, שהוציאה השבוע את אלבומה השני ומכרה ביום הראשון לצאתו כמעט 70,000 עותקים.

האלבום החדש של אדל, "21", הוא הריליס הגדול הראשון של 2011. אדל נערצת באנגליה ומוערכת מאוד בארצות הברית (זכתה שם בגראמי) ועל "21" עבדה איתה קשת מפיקים ויוצרים מגוונת, שמתחילה עם ריאן תדר מ-One Republic, עוברת אצל פול אפוורת' שהפיק בין היתר את בלוק פארטי ופלורנס אנד דה משין, ומגיעה עד ריק רובין.

אדל כותבת את כל שיריה, והם תמיד שירים יפים. ממש כמו אלבומה הראשון "19", גם "21" נשען בכבדות על יכולת ההבעה האדירה שלה, הווקאלית והטקסטואלית כאחד. זו יכולת מהפנטת, כי היא אלגנטית ומוקפדת מצד אחד, אבל מיינסטרימית מאד מצד שני. זו היכולת שמביאה מבקרי מוזיקה בכל העולם לפנק את אדל בגלים של הערצה עיוורת.

כהרגלו, טיפל פול אפוורת' באופן מעורר השתאות באדל, והשירים שהפיק עבורה הם בעיניי הטובים ביותר ב-"21". הראשון הוא הסינגל הגוספלי "Rolling In The Deep", שכבר הפך ללהיט בארץ ובעולם, והשני הוא "I’ll Be Waiting". אדל מכנה את השירים שעשתה עם אפוורת' "דיסקו-בלוז", וזו הגדרה מדויקת: אצל אפוורת', היא מפסיקה להישמע כמו בוגרת רימון שנגנבת מהפראזות של עצמה, ואהבתה לבלדות נדחקת הצידה. אפוורת' מגלה את הצד הגרובי שלה ומצמיד לה חצוצרות מרוממות, ובעבודה איתו היא ממצה את הכישרון האדיר שלה ומגיעה לאיכויות "שחורות", שכמעט ומזכירות את אלו של מיק ג'אגר. כשזה קורה, אדל מרגשת.

אבל אדל אוהבת את הפסנתר והיא צמודה אליו. ב-"21" היא נשמעת לפרקים כמו אלטון ג'ון וקרלי סימון של הסבנטיז: קלידים עשירים, מלודיות סוחפות וביצועים גדולים. החידוש שלה ל-"Lovesong" של הקיור, מתנה שאדל מגישה לרדיו ולפסקולים של סדרות בית חולים, חושף בקלות רבה מדי את המגרעות שלה. היא לא מצליחה להעניק לשיר היפהפה הזה כוח חדש. היא שרה אותו ברגישות על שטיח זהיר של גיטרה אקוסטית, אבל היא לא מצמררת כמו רוברט סמית'. היא מסוגננת, אבל היא לא דוקרת.

כשאדל מנסה, לעומת זאת, לגעת במוזיקה עכשווית היא מייצרת להיטים גדולים, וכזה יהיה הסינגל הבא "Set Fire To The Rain". אלא ששם בדיוק היא גם מאבדת את הייחוד שלה. כך יוצא ש-"21" מצטיין בפשטות וישירות והוא אלבום יפה, אפילו ממש יפה, אבל יש בו פן מאכזב עבור מי שמחפש אצל יוצרת צעירה, מוכשרת וכל כך פופולרית כמו אדל עומק נוסף. בחיפוש כזה, "21" מתגלה כאלבום שרוב הזמן הוא יפה כמו אלבום מפעם, ולא כמו אלבום מעכשיו ששואב השראה מפעם.

* אדל, "21" (לייבל: XL)