אם מישהו עוד זקוק להוכחה לכך ש"מבצע סבתא" של דרור שאול הוא כיום סרט הפולחן הישראלי הגדול מכולם, הוא יכול לקבל אותה בעמוד הפייסבוק שלו כמעט 37 אלף איש עשו לייק לקומדיה הקיבוצניקית הפרועה מ-1998, מספרים חסרי תקדים במונחים ישראליים.
לשם השוואה, בעמוד של "גבעת חלפון אינה עונה", שנחשב עד לא מזמן הקאלט הקולנועי המקומי הגדול מכולם, אפשר לספור פחות משבעת אלפים לייקים, ול"זוהי סדום", שובר הקופות הגדול של השנים האחרונות, שגם היה לו אינטרס שיווקי גדול לקדם את עצמו ברשת, יש רק כעשרת אלפים אוהדים.
בהתאם לפופולריות יוצאת הדופן של הסרט, הוחלט עתה לכבד אותו במהדורת די.וי.די מחודשת. לרגל היציאה שלה, מספר הבמאי דרור שאול בראיון מיוחד לוואלה! תרבות עד כמה החיבה כלפי "מבצע סבתא" חוצה את גבולות הרשת ואת גבולות המדינה בכלל.
עוד בוואלה!
"במהדורה החדשה יש סרט אחר לגמרי"
"עדיין מזהים את השחקנים בכל מקום", הוא אומר. "לעינת וייצמן לא נותנים לעבור את הביקורת גבולות בנתב"ג בלי שהיא מספרת שלוש בדיחות מהסרט. לרמי הויברגר צועקים 'קרמבו המסכן, שבוע לא חירבן' גם בברצלונה. עמי סמולרצ'יק ישב פעם במסעדה בהודו, ואז בא אליו מלצר הודי וקרא לו 'בני, בני', ולקח אותו הצידה להראות לו עותק של הסרט שהיה שם".
"מבצע סבתא" הוא פולחן לא מאתמול והוא גם יצא כבר בדי.וי.די, אז למה החלטתם להוציא אותו שוב? למה דווקא עכשיו, ואיך זה תורם?
"הזכויות על ההפצה עברו ל-NMC יונייטד, והם החליטו להוציא אותו מחדש ועשו בשביל זה עטיפה חדשה. אז אמרתי להם 'שמעו, מה בעצם חדש פה, רק העטיפה? כשעברתי דירה מצאתי גרסת עבודה של הסרט, אז אולי נוסיף גם אותה?' הגרסה הזו היא בעצם אותו סרט שכולם מכירים, אבל הוא ערוך אחרת, עם בדיחות אחרות וסצינות אחרות וסוף אחר. מצאתי אותה על קלטת VHS, אז האיכות שלו היתה ירודה, ככה שהתלבטנו אם להפיץ אותו בצורה הזו, אבל קיווינו כי לאור האהבה שהסרט מקבל, יהיו מספיק אנשים שימצאו עניין גם בדבר הזה".
כפי שמשתמע מדבריך, "מבצע סבתא" הוכיח שיש מקום בישראל לקומדיות, ובכל זאת, גם אחרי ההצלחה של הסרט, כמעט לא עושים פה כאלה.
"בשביל לעשות סרט בישראל צריך תמיכה של קרן, ויכול להיות שהקרנות מזהות כדחופות יותר הצהרות אמנותיות שהן סיפור אישי ומקורי. לרוב, בהצהרות כאלה יש איזו טרגדיה אישית או חברתית, ואולי בגלל זה הן לא מצחיקות. אני לא בטוח. יכול להיות גם שיוצרים צעירים לא חושבים שהסיפור שלהם מצחיק".
"היו יכולים להגיד לעזאזל עם המזרח התיכון"
"מבצע סבתא" מסמל גם מוסד נוסף שנעלם מהנוף הישראלי הדרמה הטלוויזיונית באורך 50 דקות. הרי הוא נעשה בזמנו, יחד עם עוד עשרות יצירות שכמותו, במסגרת רצועת "ראשון בדרמה" של הכבלים.
"דרמות כאלה הן הזדמנות מצוינת לכולם. הצופה מקבל משהו שהוא יותר קצר וגוזל פחות זמן מסרט באורך מלא, והיוצר מקבל הזדמנות להתחשל במשהו שהוא בעצם כמו סרט קצר. אני לגמרי יוצא בקריאה להחזיר את מוסד הדרמה לטלוויזיה הישראלית. אני לא יודע מה השיקולים של מקבלי ההחלטות ואולי אין להם מה לעשות עם הפורמט הזה, אבל הסיכון הכלכלי לא גדול, והוא נותן צ'אנס ליוצרים ועשוי להשביח את התרבות שלנו. באופן אישי, היה לי מזל שבזמנו עוד היה את מסגרת 'ראשון בדרמה', כי בלי זה, 'מבצע סבתא' לא היה קורה. בכלל, היה לי הרבה מזל".
אתה באמת חושב שזה עניין של מזל? זה לא פשוט שאלה של כישרון?
"זה לא נכון להגיד שכישרון זה מספיק, צריך המון מזל. קרו לי נסים. נגיד, זה שהודות לכתרי שחורי ולמפיקה פיליפה קוברסקי היה לי הזדמנות להתמודד על כניסה לסדנות סאנדנס עם התסריט של 'אדמה משוגעת'. בסוף לקחו לשם אותי ואת האני אבו-אסעד, שהכין באותו זמן את 'גן עדן עכשיו', אבל זה לא היה חייב להיות ככה, הרי בוחרים שישה מתוך ארבעת אלפים איש. בהתחלה הם התלבטו 'אולי ניקח ת'יהודי? לא, בעצם, תביאו את הפלסטיני...רגע, היהודים ייעלבו, מה אכפת מהפלסטיני. אתם יודעים מה, שיילך לעזאזל כל המזרח התיכון, נוותר על שניהם'. אבל בסוף לקחו את שנינו, וככה מצאתי את עצמי באותה זירה מקצועית עם סאלי פילד. אותה סאלי פילד שבסרט הראשון שעבדתי בו, 'לא בלי בתי', התפקיד שלי היה לנקות לה את השירותים הכימיים".
אז בוא באמת נחזור רגע להתחלה. "מבצע סבתא" היה היצירה העלילתית הראשונה שלך, והגעת לעבוד עליו בלי הכשרה או ניסיון. בדיעבד, איך זה השפיע על העשייה שלך?
"הקצב של הסרט מהיר, וזה לא סתם הסיבה לכך היא שהייתי בבהלה שתכף מישהו יגלה שאני לא יודע מה אני עושה כאן, שיש לי ניסיון בקליפים ובפרסומות, אבל לא בסרטים. בגלל זה הכל טס, ואין סצינה שנמשכת יותר מדקה. בסוף זה נהיה סוג של שפה של הסרט, וזה עבד. ככה היה לאורך כל התהליך: הכתיבה היתה טאק טאק טאק, והעריכה בום בום בום, רק שלא יבוא פתאום מישהו ויגיד 'אתה בכלל לא במאי, אתה מהכותנה בקיבוץ'. לא ידעתי מה אני עושה, לא סמכתי על עצמי. היה לי את המורה למשחק רותי דייכס שלימדה אותי והאמינה בי, אבל האישור היחידי שהיה לי זה מבית ספר כלשהו לקולנוע שאמר לי שאני לא יכול".
"אין כאן באמת תעשיית קולנוע"
ואחרי שהוכחת שאתה יכול, מן הסתם התהפכה התמונה וחיזרו אחריך כדי שתעשה את "מבצע סבתא 2". יש סיכוי שזה יקרה?
"הציעו לי הרבה כסף בשביל זה. אבל אין לי ממש סיבה להגיד כן. הסיפור על ההלוויה של סבתא שלי יצא יפה, אז למה לעשות מזה סרט המשך? זה סוג של חוסר צניעות, וגם: היא כבר מתה, אז מה יתברר בדיוק בהמשך? שהיא לא מתה? מצד אחר, אני לא אכחיש שיש הרהורים לעשות משהו עם הדמויות מהסרט, אולי לאו דווקא בהכרח בקולנוע. בכל מקרה, זה לא דחוף לי".
אם היית אמריקאי והיה יוצא לך מהיד שובר קופות כמו "מבצע סבתא", כבר אחרי סוף השבוע הראשון כבר היה נחתם איתך חוזה על ההמשך.
"זה נכון שבאמריקה עושים כמעט אוטומטית דברים כמו 'מבצע סבתא 2', אבל שם נראה לי שהסיכון הכלכלי נמוך יחסית, כי הם מחשבים הכל מראש. פה, בשביל לעשות סרט צריך מיליון דולר וחצי, ועד שאתה מגייס את זה, לוקח בין שנה לשנתיים. אין כאן באמת כספים כדי שאפשר יהיה להרוויח מקולנוע. זה לא תעשיית קולנוע. זה אמנות שנתמכת בידי גופים ממשלתיים ובידי חברות הפצה שמרוויחות כי בו בזמן יש להן בתי קולנוע והן מוכרות בו פופקורן וקולה. לא רק אצלנו, ברוב העולם זה כך, למעט אולי שכונה אחת בהוליווד".
אם כבר מדברים על הוליווד, אז ההשתפשפות בסאנדנס וההצלחה הבינלאומית של "אדמה משוגעת" שהגיעה בעקבותיה פתחה לך דלתות לשם. לא חשבת לנסות את מזלך שם?
"תראה, הוליווד עובדת ככה: בא אליך סוכן ואומר לך ''אני מאמין שאתה יכול להיכנס לזירה, אבל תצטרך להקשיב לי ואסור לך לדבר עם אף אחד חוץ ממני', ומה שהוא בעצם מתכוון להגיד זה 'אתה חם, זכית בפרסים, אם תביא משהו מהר, אעשה עליך את ה-25 אחוז שלי'. אז כן, הייתי אצל סוכנים וקיבלתי עשרות תסריטים, אבל רובם היו זבל שאי אפשר לתאר. בקיצור, אני לא משוכנע שהחלום שלי הוא לעבור לחוף המערבי ולהישלט על ידי תאגידים, אבל כן יש לי פנטזיה לעשות סרטים גם לא בעברית וגם לקהל גדול יותר עם תקציבים גדולים יותר".
"דיברתי שלוש שעות עם המפיק של 'שר הטבעות'"
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד עכשיו על סדרה לטלוויזיה וגם על שני תסריטים לסרטי קולנוע. אחד יקר, בינלאומי, שקורה בשבע מדינות, וזה בעצם סרט על פרידות. זה השיג עניין גדול בעולם ושיחה של שלוש שעות עם המפיק של 'שר הטבעות' שבה אני מתבייש להגיד לו שאני חייב להשתין, אז אני משתין לתוך בקבוק מינרלים ריק כדי לא לרדת מהקו, וגם שיחה ארוכה עם המפיק של 'ממזרים חסרי כבוד'. כולם שם התלהבו, אבל בשביל להרים סרט של 15 מיליון דולר כמו הפרויקט הזה, אתה צריך שחקן שיבוא ויגיד 'אני בפנים', וזה צריך להיות מישהו מהרמה הגבוהה. זה יקרה, ואנחנו בקשרים הנכונים בשביל זה, אבל הדרך לשם ארוכה".
לא חששת מללכת על מהלך כל כך מורכב?
"כתרי שחורי, שהוא אחת הסיבות המשמעותיות להצלחה של הקולנוע הישראלי, הזהיר אותי מראש לא ללכת על הדבר הזה, אבל הסוכנים שכנעו אותי שהדבר הבא שלי צריך להיות באנגלית. אני משכתב ומאמין שבסוף זה ייצא לפועל. אבל אני לא רוצה להיות רק עם משהו אחד, אז בו בזמן כתבתי קומדיה על פצצת האטום, דוברת עברית, פרסית ואנגלית, שתתרחש בישראל ואירן. לדעתי היא תקרה הרבה לפני כל השאר".
"תוך עשר דקות אבו-אסעד ואני עשינו שלום בין העמים"
משמח לשמוע כי שאול עובד על קומדיה, בעיקר כי המפגש הארוך איתו מוכיח כי יוצר אחד הסרטים המצחיקים בהיסטוריה המקומית לא איבד את הטאץ' שלו. למעשה, שאול הוא אחד האנשים המשעשעים בסביבה. בצד היכולת שלו לנתח את אמנות הקולנוע באופן מעמיק ולרדת לנבכי התעשייה, הוא גם מצליח לטפח חוש הומור מופלא ויחד איתו גם אירוניה עצמית בריאה, שנינות מושחזת ובעיקר יכולת סיפורית מופלאה.
מבין הסיפורים שאסף שאול במסעותיו בעולם, בולטת בעיקר התסבוכת שהתרחשה לאחר התחברותו עם האני אבו-אסעד בסדנאות של סאנדנס. "הוא סיפר איך לקחנו לאבא שלו שטחים, אני לא הסכמתי שיכסחו את ישראל, בהתחלה רבנו ואחר כך דיברנו על זכות השיבה וגבולות ועוד פרטים, ותוך עשר דקות עשינו שלום בין העמים", משחזר שאול. "נהיינו חברים טובים, ובסאנדנס התלהבו מזה ואפילו הזמינו אותנו לדגמן יחד למעצב קנת' קול. בסוף, שנינו נסענו לניו יורק והוא טס משם לאמסטרדם ואני בחזרה לתל אביב, ואפילו דיברנו שנעבוד על משהו יחד. בינתיים, הוא נתן לי להעביר בשבילו כמה דברים לארץ, ובהם מטען סלולרי, מעיל ושעון מעורר".
ואז מה קרה?
"ואז, בבידוק הביטחוני בשדה התעופה בניו יורק, שואלים אותי אם נתנו לי משהו להעביר. ואני, בקיבוץ ובצבא לימדו אותי לא לשקר, אז אני אומר בהחלט, החבר הפלסטיני שלי נתן לי דברים. זה היה שנתיים אחרי ה-11 בספטמבר ואז לא היית אמור להזכיר את המילה פלסטיני ברדיוס של עשרה מייל מהשדה. אז הבודק עושה ברקס, ורואה בשיקוף מעיל ובתוכו כבל של מטען של פלאפון שהאני נתן לי ושעון מעורר שמתקתק. שומעים אזעקות ואני רק מחמיר את המצב וצועק 'אתה לא מבין, זה פלסטיני טוב! נפגשנו בסדנה של רוברט רדפורד! אני באתי עם תסריט על קיבוץ והוא עם תסריט על שני מחבלים מתאבדים!' למזלי, עבר שם איזה מפיק או משהו והציל אותי מבדיקה עמוקה, כמו שאומרים".