צחי גראד נכנס ברכבו לכפר סירקין. הנסיעה הקצרה לצד חורשת אקליפטוס בסמוך למחנה צבאי מסתיימת בביתו. אבל אנחנו לא נכנסים לכניסה הראשית, שם הוא גר עם זוגתו ואם ילדיו, בני 12 ו-7. במקום זה, גראד מוביל אותנו הצידה, לחצר יבשושית ולפתחו של בית רעוע למדי שלא משמש כרגע למגורים. המבנה עם תריסי העץ הסדוקים והקירות המתקלפים הוא המקום בו גראד יוצר וכותב. באופן טבעי, כל אמן זקוק לסטודיו מבודד בכדי להוציא את המיטב; אבל גידי, הדמות אותה מגלם גראד בסרט החדש "מי מפחד מהזאב הרע" (שיוצא היום לאקרנים), זקוק לבית מבודד דווקא בכדי להוציא את תוכנית העינויים שלו לפועל. נקמה כלפי החשוד באונס ורצח בתו הקטנה שגופתה נמצאה ללא ראש.
"לא ממש הייתי רוצה להיות חבר של גידי. כל הקטע עם האמא שלו וזה, מעין נקמה של איזה בן יחיד ומפונק", אומר גראד על הדמות שהוא מגלם בסרט של צמד הבמאים אהרון קשלס ונבות פפושדו ("כלבת"). הסרט, שנקרא באנגלית "Big Bad Wolves", עוסק בסדרת רציחות המציבה את חייהם של שלושה גברים במסלול התנגשות: אבי הקורבן האחרון בסדרה המחפש נקמה (גראד); שוטר שמתעלם מכללי החוק (ליאור אשכנזי); והחשוד העיקר בפשע (רותם קינן), שיוצא לחופשי בשל טעות התנהלות במשטרה.
"ברור שהוא מגיע קודם כל מהנקמה על רצח הבת שלו, אבל הטיפוס הזה שהם בנו שם ואני גילמתי, היה נראה לי כמו דובון מפונק של אמא", ממשיך גראד. "הוא גם מרגיש רגשות אשם. הוא אומר לאבא שלו שהכל קרה כשהוא בדיוק קיבל מציצה מהמזכירה שלו. תארי לך שאת רואה דבר כזה קורה לייב לבת שלך. מה אתה עושה? קורא למשטרה? אתה שואל את עצמך כאדם נורמטיבי מה היה קורה אם חס וחלילה הייתי נתקל במישהו עושה דברים נוראיים לבת או לבן שלי".
-אז מה היית עושה?
"לא יודע. באיזשהו מקום אני מצפה שהייתי תוקף ולא מתחיל עם 'איפה הנייד שלי?', ומתקשר 100. יש פה דילמה מוסרית אמיתית ונתקלתי בה יותר כשביימתי את 'תנועה מגונה', כי גם שם יש אדם שלוקח את החוק לידיים. בקיצור, אני לא מכיר את גידי מספיק ולא יודע אם היה בא לי להיות חבר שלו. לא הייתי מציע לו חברות בפייסבוק ואם הוא היה מציע לי, לא הייתי מקבל".
לפני שביים את "תנועה מגונה" (שזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ב-2006) ביים גראד בשנת 2001 את "ג'ירפות" שהיה מועמד ל-13 פרסי אופיר. "מי מפחד מהזאב הרע" מועמד השנה ב-11 קטגוריות, ביניהן פרס השחקן הראשי לגראד. "פרסים זה לא מטרה, זה אמצעי", אומר גראד על המועמדות. "זה רק עוזר לך הלאה. בכל מה שאתה עושה, אתה רוצה שהוא ייצא מעולה. יש לי את המדדים שלי, את החברים שלי ואת היכולת לדעת מה עשיתי. פרסים זה תמיד כיף, לקבל טפיחה גם מהחבר'ה, מהקולגות. אבל זה באמת בטל בשישים לעומת האם עשית משהו טוב או לא - הרי אתה יכול לעשות דברים טובים ואנשים לא ידעו שעשית אותם. ואז יש את עניין הקהל. אם את אומרת לי פרסים או קהל, אז ברור שקהל".
גם כשחקן ("תמרות עשן", "אורים ותומים", "אבודים באפריקה") וגם כבמאי, האם נכון להניח כי לגראד יש משיכה לעיסוק בנושא החוק והמוסר האנושי? "אני לא חושב, אבל אולי אם יום אחד יחקרו את כל מה שעשיתי יגלו שכן. יש לי רגישות לחוסר אונים - גם כשעושים משהו נוראי לבת שלך, גם כשמישהו מפוצץ אותך מכות ליד הילד שלך וגם כשאתה מול רשויות. וגם כשאתה חלק ממחאה חברתית אתה יכול לחוות סוג של חוסר אונים, מן הזדהות או אמפתיה לחוסר אונים".
-יש לך תדמית של מישהו שמסוגל לגלם את הטיפוסים המתהפכים כאילו הם האנשים הכי נורמליים בעולם. זה מרגיש כמו תפקיד שנכתב לך.
"קורה לי לפעמים שאומרים לי 'חשבנו עליך כשכתבנו את התפקיד', אבל אני תמיד חושב שזה טריק", הוא מצטנע. "זה פשוט מה שיוצא לי. יש בי כאדם ניגודים מסוימים. הרבה שחקנים רוצים לשחק דמויות מורכבות. זו מחמאה ליוצרים, לאהרון ונבות. לפעמים זה נוח לכותב לדמיין מישהו בראש. אגב אני חושב שלא רק אותי הם דמיינו בעת הכתיבה, אלא גם את הדמות של ליאור".
-אם המלחמה הקרה גרמה לגל הבי מוביז האמריקאים, יכול להיות שהפחד מהפצצה האיראנית גורם לאינפלציה ישראלית בז'אנר סרטי האימה עם פיצ'רים כמו "מורעלים", "חתולים על סירת פדלים" ו"בשר תותחים"?
"יש לנו מספיק אימה בחיים. אנחנו יותר כמו אירופה, יותר הקולנוע של היוצר, יותר קולנוע של אמירה, פחות סרטים שקודם כל באים לבדר. וזה סרט שהוא קודם כל בידור. פעם אמרו לי שהז'אנר הזה של האימה ומתח הוא הכי מצליח בארה"ב, אבל זה לא דבר שקיים בארץ".
-יש פה סרט שמתעסק עם יחסי הורים וילדים ושלושה גברים מול חשוד בפדופיליה. זה לא סרט שהוא קודם כל אמירה?
"לדעתי הוא קודם כל פאן למרות שיש בו אמירה. בהוליווד, אימה זה פופולרי ובידורי. באירופה אנשים יותר מדברים על זכויות אדם ומתעסקים יותר בפוליטיקה. במובן הזה אנחנו כמו אירופה. גם איך שאנחנו מממנים את הסרטים וגם המקומות שאנחנו רוצים לזכות בהם. קולנוע לשם בידור זה לרוב משהו שאמריקאים עושים".
אם גראד יזכה בפרס אופיר, אולי יגיע עידן חדש בקולנוע הישראלי בו שחקן לא חייב לגלם אבא של משפחה מתפוררת כלשהי בכדי לקבל את הערכת הממסד על האמנות שלו. לצד המחאה החברתית ותקציב התרבות השנוי במחלוקת, למה דווקא עכשיו ישנה תחושה של רוח חדשה בקולנוע הישראלי?
"אני חושב שזה קורה כי ברגע שהקולנוע הישראלי מצליח וההצלחה היא בחו"ל, אז יותר אנשים רוצים לעשות קולנוע", מסביר גראד. "לפני עשר שנים היו כעשרה סרטים שמתחרים בפרס אופיר, היום זה פי שלושה. לתחום נכנסים אנשים צעירים שעושים דברים גם בתת-תקציב והם פשוט עושים מה שבא להם, שזה מה שהם אמורים לעשות. אנשי קולנוע צריכים לעשות דברים שהם אוהבים. הקהל הישראלי, כמו כל קהל, אוהב סרטים טובים. פעם סרט ישראלי היה מתחיל לשעמם אותך עוד לפני שהיית מתחיל לקרוא את הסינופסיס בעיתון. היום זה הרבה יותר לגיטימי ללכת לסרט ישראלי בקולנוע. מאות אלפי צופים זו הצלחה אדירה במדינה הקטנה שלנו. יש פחות חסמים".
-אם ב"מי מפחד מהזאב הרע", המשטרה, הבלש והאבא מתקשים במציאת פתרון לפשעים, מי כן אמור להצליח לפתור לנו את הבעיות?
"אני חושב שהאזרחים. כל השחיתות יורדת מלמעלה לכולם, המערכות פה די מסואבות. למשל החוק למניעת הטרדות מיניות. אם אתה מרצה ויש לך סטודנטית והתאהבתם, ואתה שוכב איתה, אתה עובר על החוק, זה לא תמיד היה ככה. אם יש אהבה אז יש אהבה, זה יכול לקרות. מה, לא קורה שמתאהבים? אבל היום זה לעבור על החוק. נראה אותך מתאהבת במרצה שלך ומחכה שהסמסטר ייגמר. הפתרון זה שאנשים ידברו בזמן אמת ולא יחכו שנים. למשל פרשת משה קצב, מלא אנשים ידעו את זה שנים, איפה הם היו כל הזמן הזה? הבעיה היא שאנשים שותקים. לא היית צריך חוקים נוקשים אם אנשים היו יודעים על משהו ומדברים, ולא מחכים שיהיה איזה מקרה שיוצא החוצה ואז כולם קופצים בעליהום. כל מי שיודע ולא אומר, הוא שותף לדבר עבירה. הציבור, העם והאזרחים עצמם הם אלו שאולי יכולים להציל את עצמם. אני לא בונה על המשטרה".
-בסרט אתה אומר לליאור אשכנזי "מניאקים לא מפחדים מאקדחים. מניאקים מפחדים ממניאקים". ממה אתה מפחד?
"מענייני בריאות וכאלה, ובעיקר דברים בתוך עצמי, שאם למשל אני רוצה לביים עוד סרט, לא אצליח לביים את זה מספיק מהר או מספיק טוב. קצת הגעתי לנקודה שאני אומר לעצמי 'צחי, מה אתה רוצה לעשות? זהו, כבר מעריכים אותך, אתה מספיק מקובל, אז עכשיו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. רק תזרים את הרצון שלך קדימה. אולי אני צריך ללמוד מגידי (צוחק). אז אני יכול לפחד שאני לא אגיע למקומות שאני רוצה להגיע אליהם. וגם שלא יקרה כלום לילדים".
"בחיים יש הרבה דברים מפחידים. עכשיו אני פה בכפר ומקודם שאלת אותי אם יש כאן נחשים ואם אני לא מפחד. אבל אני יכול להגיד לך שאם לחזור בחזרה העירה, אם אני עומד עכשיו באבן גבירול או בשאול המלך ורואה מלא מכוניות נוסעות נורא מהר אני יכול לחוות את זה כמו כדורים של רובה. תחשבי שבמקום מכוניות היו קליעים. זה נראה לי נורא מפחיד. לכי תדעי מי פתאום יסטה כי אשתו דחפה אותו או כי הוא מסמס. בנאדם נוסע על אופניים בכביש ופתאום מישהו דורס אותו. זה מפחיד קצת יותר מנחשים אני חושב. ומתים מזה ממש. אז החיים מפוצצים בסכנות. אז מה? עכשיו תלך כל הזמן ותפחד מהסכנות?"
-גם במקצוע שלך אין המון ביטחון.
"נכון, והבעיה של התחום הזה היא שאתה יכול נורא להצליח בשנים מסוימות ופתאום זה נגמר מכל מיני סיבות. לא נעים. אבל זה גם חלק מהיופי של זה, להישאר במקומות של אתגר, להצטרך שוב ושוב להוכיח את עצמך".
-כבמאי, חילקת עצות על הסט לפפושדו וקשלס?
"כשאתה בא כשחקן לסט אתה בא בראש אחר לגמרי, ראש קטן. למרות שאתה בא לעבוד, כן? אתה בא ועושה את הדאחקות ואת הצחוקים עם דבל'ה או ליאור, אתה רוצה לדבר בטלפון, לנמנם כשיש אפשרות. להיות במאי זה סיפור אחר לגמרי. כמו טייס קרב, יש לו מלא טראקים פתוחים בראש ואני לא יודע חצי ממה שהולך אצלו, ופה הם עוד שניים. במקרה הזה, כל פעם שהסתכלתי על המוניטור אמרתי 'וואלה. נראה טוב. בא לי כבר לראות את הסרט'. זה לא קורה הרבה".
-הרשית לילדים שלך לראות את הסרט?
"הבן שלי אהב את הסרט, למרות שהוא סובב את הראש בכל מיני קטעים".
-והילדה?
"לא, זה כבר טו מאצ'".
ממש בקרוב ישוב גראד להוכיח את עצמו כבעל חברת האופנה אדי וקסלר בעונה השנייה למיני דרמה הקומית המוערכת והמצליחה "אבודים באפריקה". הסדרה, שתיקרא "אבודים באסיה", חוזרת ל- yes Drama החל מה-1 בספטמבר ומלבד גראד משחקים בה גם רותם סלע, עידן חביב, עינת שרוף, מעיין בלום, שרון שטארק, יגאל עדיקה, נעמי פרומוביץ ועוד.
"היתה חוויה מקסימה באפריקה, החבר'ה מעולים כולל הבמאי יובל (שפרמן, נ.ה). כיף לחזור ולעבוד. קצת הייתי מודאג כי הדמות שלי לא מצחיקה ופסיכית כמו שהיא היתה בעונה הראשונה, וזה הדאיג אותי ודיברתי על זה עם יובל. העונה הזאת תהיה אחרת, והדמות שלי, דווקא בגלל המרכזיות שלה, גם תהיה אחרת. וקיבלתי את זה, למרות שאתה רגיל לדמות מצחיקה ופתאום עשו לך דמות יותר דרמטית שפתאום מתחרפנת".
-ואם כבר אבוד בארץ זרה - אם מפיק מחו"ל יזמין אותך לשחק בסרט שלו, תשמח?
"זה אחרת ליצור בשפות אחרות שאינן שפת אם שלך. זה לא שאני אומר שאני לא רוצה לשחק באנגלית, זה פשוט עניין של כסף, זה הכל. אם פה בארץ היו מקבלים משכורות של הוליווד, לא היית רואה אף אחד בהוליווד. אתה יכול לשבת שנים בחו"ל ולעשות מעט תפקידים. לא יודע. זה לא מאוד מושך אותי. גם החבר'ה שעושים שם סרטים לא יותר טובים מהחבר'ה שיש לנו פה. זה טוב לקריירה מהמון בחינות לשחק בסרט זר, אבל לי מאוד בא לכתוב סרטים ולביים. חושב שאני מצוין בזה, וזה יותר מושך אותי מאשר לשחק עם איזה כוכב".
"מי מפחד מהזאב הרע": אהרון קשלס ונבות פפושדו בוחרים את סרטי הנקמה הגדולים