אביבה אבודן

אביבה היא ילדה בת שתיים עשרה שנכנסה להריון. לאביבה לא יהיו עוד ילדים, כי הוריה האהובים אלצו אותה לעשות הפלה, וזו לא הצליחה. לא עניין של מספר מוות, אלא קארמה רעה שלא תשתנה. כמו לדון ווינר, גיבורת "ברוכים הבאים לבית הבובות", שרוחה מרחפת מעל שמי הסרט הזה, גם אל אביבה החיים לא יחייכו עוד. אבל אביבה אינה יודעת זאת כי היא רק בת שתיים עשרה ובשארית כוחה היא אינה מוכנה לוותר.

כמו בסרטו הקודם, "אגדות וסיפורים", גם ב"פלינדרום" בוחן טוד סולונדז את נושא ההתבגרות המינית ועולמם של ילדים דרך בדיקה של המדיום הקולנועי. שם הוא עשה זאת באמצעות דמות של במאי סרטים דוקומנטרים, בנוכחי הוא מתקשר עם יצירות קולנועיות קודמות שהותירו את חותמן על האומנות השביעית. אבל הוא לא רק מצטט אותן אלא מערבל אותן וכך מעורר פרובוקציה סביב מה שבעיניו נראה כתפיסה מוכנה מראש עמה מגיע הצופה אל הקולנוע. הוא עושה זאת בכך שהוא נצמד אל נקודת מבטה של אביבה בת השתיים עשרה, ואינו מרפה אפילו לרגע. כך לצופה לא ניתנת אפשרות להשתמש בעולם הערכים הפרטי שלו, ונמנעת אפשרות הצופה להזדהות עם הוריה של אביבה שמייצגים את עולם הערכים ותפיסת העולם שלו. התוצאה היא סרט שממנו יוצאים עם פיק ברכיים.

הטריק של סולונדז הוא ליהוק של לא פחות משמונה שחקניות בגילאים שונים ובעלות צבע עור שונה (הראשונה היא פעוטה אפרו אמריקאית), המגלמות לסירוגין את דמותה של אביבה. סולונדז לא המציא כאן משהו, אלא משכלל אותו (ונזכיר את סרטו של לואי בונואל "תשוקה אפלה", או המיוזיקל הכושל על חייו של ג'ון לנון שהשתמשו ברעיון דומה). המטרה של סולונדז היא כנראה לא לאפשר לצופה ליפול שבי בקורותיה של הילדה הקטנה. המעבר הזה משחקנית לשחקנית מונע את ההזדהות המתבקשת, מרחיק את הצופה מלבו ופונה ישירות אל השכל. רק שלשכל חיים משלו, והוא זה שנותן ללב פקודה ישירה – להתכווץ.

האודיסיאה של אביבה לוקחת אותה אל מספר תחנות. אחת מהן היא ביתם של צמד נוצרים אדוקים וטובי לב. אביבה מתוודעת שם לקבוצה של נכים שלא ידעו את טעמה של אהבה ואושר לפני שהגיעו לביתה של אימא סאנשיין טובת הלב. באיתות ישיר לסרט "פריקס" של טוד בראונינג, מציג סולונדז סוג של קרקס נוצרי, שבו הנכים - חלקם עיוורים או קטועי גפיים - רוקדים ושרים בהודייה לישו. זה דימוי קולנועי מבלבל כי התגובה הראשונה שהוא מעורר היא רתיעה.

בלהיט ספריות הווידיאו "דוני דארקו", היה נסיון לדון בניצול ציני של בני נוער בהופעות ותחרויות. מה שלא הצליח לעבור בסרט ההוא ישירות, עבר בקומנטרי של השחקנית והמפיקה שלו, דרו בארימור, שדברה על הניצול שעברה לא רק בחיי היום יום שלה אלה גם בהופעותיה הקולנועיות כילדה. סולונדז עושה את ההפך כיוון שהריקוד מוצג כרגע של משפחתיות ואושר צרוף. זו רק דוגמא אחת לדרך שבה סולונדז טורף לצופה את הקלפים. אבל ברגע שהצופה מתחיל להרגיש בנוח סולונדז מכה בו ללא רחם כשהוא מצרף לחבורה הנחמדה "פריק" נוסף – הפדופיל. הפדופיל מוצג כאן כדמות טרגית, קורבן של תעלולי אלוהיו, שנתן לו חיים ועיצבו בדמותו, כלומר בניגוד לצפוי לא אביבה היא בת דמותו של ישו בסרט.

מכאן עובר הסרט אל חלקו האחרון, והוא מסע הנקם של אביבה בגבר שלקח לה את האפשרות ללדת - הרופא האחראי על ההפלה שעברה. היא אינה עושה זאת לבד אלא מצטרפת לפדופיל שאמור לחסל את הרופא אך בקושי מוצא את הכוח לכך. ברצונו לעורר דיון על דמות הקורבן הקולנועי, סולונדז מאייש לתפקיד הזה את הפדופיל שרק רוצה למצוא לעצמו גאולה ולהיוולד מחדש. במותו, דווקא הוא זה שמושווה לישו הצלוב. אביבה שרחמה נכרת היא בת דמותה של מרים אמו, המכוונת את דרכיו ואם תכנס להריון יהיה זה רק מזרעו של אלוהים.

למרות הכותרות המלוות את הטריילר של הסרט אין חמלה ואין תקווה ב"פלינדרום". יש כאן ביטוי קשה וכמעט בלתי נסבל לתפיסת העולם של טוד סולונדז. במונח פלינדרום, הכוונה היא למילה שניתן לקרוא אותה בצורה זהה משני צדדיה - מההתחלה לסוף ולהפך. על פי סולונדז חייה של אביבה, בדיוק כמו של דון ווינר מ"ברוכים הבאים לבית הבובות", ושאר הילדים באשר הם, מתחילים בזוועה ויסתיימו בזוועה.