דין סלב

מה תאמרו על הצילומים החודרניים, הפולשניים, לתוך המעט שנותר מפרטיותה של אתי אלון, רגע לפני שהיא יוצאת מחיינו? הנה בעלה, אבי הילדים, נושא אותה על כפיים, חבולה, מיוסרת והלומה. הנה אתי, מקופלת בתוך זרועותיו, בוכייה, מפולבלת מבט, קרועת מבט, רחבת אישונים. אמנם תמונה לדורות. ואם לא לדורות – לפחות לחצי השעה הקרובה. בתחום זה, של הפלישה לפרטיות אנשים ברגעיהם השחונים ביותר, אין כמו ישראל, ואין כמו בישראל. ע"ע הפוטוגניות של משפחת רמון, ברגעים בהם נשקה הקולומביה לאדמות טקסס והתפרקה לחצי מיליארד נתזים של מוות. "עיר ללא רחמים". היה פעם סרט כזה.

אבל נעזוב גם את הפוטו-סבוטאז' לנפשו, שכן הוא לא חדש ולא ישן, פשוט נוכח במציאות הישראלית. ניטפל דווקא לעובדה שעל כל אתי אלון שמושלכת לקלבוש לקול תרועות ההמון, סועד את לבו כטוב עליו בארוחת צהריים מזינה, אב מתעלל מינית, אפשר אנס סדרתי, שלא לדבר על סתם ביריון קשקשים פלילי שהפך חייהם של רבים לגיהנום של אלימות. כמה מהם קיבלו ממערכת הצדק הישראלית את הנבוט המגיע להם בראש? כמה מהם ריצו זמן איכות עם הטחב בכלא אילון? רבים, רבים מדי, שוגרו בחזרה אל מסדרונות "השיקום", "הנסיבות המקלות", "הגורמים האישיים", "התחשבות בשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו" וכו', מהר מאוד, מהר מדי, במקום אל המקום הראוי להם.

אבל לא אתי. זו אמנם קיבלה את עונשה הצודק וההולם, בל יתגנב חשד לליבכם, אבל במקום בו הצדק הוא אורח לא קרוא, דווקא אלון זו הפכה לדגל של משפט נכון ושל עונש שהולם את העבירה. ולא זו בלבד, כי אם צריך להעיר שהמחשבה כי אלמלא היתה "אתי אלון" הדמות הציבורית, פסטיבל הפלילים הנודד ויקירת התקשורת העייפה מעצמה, סתם אחת, נובאדי בחזקת "פושעת לא מתוקשרת", בוודאי היתה מצליחה להמיס אפילו את לבה הקר של השופטת עדנה קפלן-הגלר בטיעוניה המשכנעים בדבר רצונה לשוב ולהתאחד עם ילדיה וכו'. אבל אלון לא תתאחד עם ילדיה וליבה של קפלן-הגלר לא יימס ולא יפעם פעימה אחת של הרהור. ושוב הנדנוד: האם גם מול פושע אחר, מפורסם פחות, לא סלבריטאי מדורי הפלילים, היה נותר העורף קשה ומוצק כשהיה במקרה של אלון?

וכאן המקום להמשיך הלאה במסלול זה ולגרוס כי מערכת המשפט הישראלית, הידועה כמפוארת והכרחית וחיונית וסלע שפיות אחרון כמעט בהר הגעש הישראלי המאכל את עצמו, גם היא קורבן של פעלולי הפירוטכניקה של הבזקי המצלמות ופניו המרצינות של משה נוסבאום וכתבות המגזין הצבעוניות ומאמרי המערכת, והרצון לצאת טוב במבחן הציבור ובמבחנה של התקשורת ולעשות צדק פוטוגני – עמו כל העם יסכים, ובמיוחד צרכני החדשות ומלהגי מלמולי הסלון של ערבי שישי – ולשוב אל השגרה האפורה והמדכדכת של אלפי תיקים פליליים, ים המקרים האנונימיים, המעניינים פחות, בהם אין לציבור כל עניין, ועל כן מותר להביא בחשבון מושגים שבמקרה של אלון לא הועלו אל הדף. הסיבה לכך פרוזאית להחריד: גם שופטים הם בני אדם. גם הם קוראים עיתונים. צופים בערוץ 2.

ואין הדברים באים לומר שפיי דאנוויי מחולון לא קיבלה את המגיע לה – אלא להלין על כך, שלא אחת, רבים חומקים מהמגיע להם, רק מכיוון שאיש לא הגיע לסקר את משפטם. וגרוע מזה – מרבית הללו המקבלים את עונשם כראוי וכנקוב הם הנאשמים המובנים מאליהם לציבור: כלומר, אלא שהובאו לידיעתו. מתחת למעטה הדק של תחושת "הצדק נעשה עם אתי אלון" והתחושה הפטרונית של "למען יראו וייראו" מקננת תחושה אחרת שאומרת בפשטות: גזר הדין שנפסק אתמול לאתי אלון נועד להרוות את הציבור במשקה האהוב עליו – שמחה לאיד – ולזרות את חול "משפט הצדק" בעיניו, למען לא יראה את אמת אי הצדק הנוכחת יום-יום, שעה-שעה, פסיקה-פסיקה, במערכת המשפט הישראלית. ואם עונשה של אלון לא היה כה במקומו, הייתי בוודאי שוגה ומכנה את מה שהתרחש אתמול בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשם "משפט ראווה".