תרצה להגדיל בשקל תשעים את איבר המין?

אחד הדברים שתמיד יפים בהיפ-הופ זה שאין בו קמצוץ של רוחניות. הדיבור בהיפ-הופ הוא תמיד על אטיטיוד, על נשמה ועל אמת. הפסיכדליה, לעומת ההיפ-הופ, דיברה על דברים שמעבר, על חוויות רוחניות. היפ-הופ זה מה עשיתי, מה אמרתי, איפה ישבתי, מי השכנים שלי, החברים שלי, האויבים שלי, ואיזו השכלה רכשתי ברחוב.

אחד הדברים הכי מגעילים בהיפ-הופ זה הדימוי של האם.סיז. מה שרואים זה מגה-ערסים שמשחקים אותה בענק ומספרים כמה זה קשה לשחק אותה. דיזי רסקל על ראפ אמריקאי: "...אנשים עדיין מאמינים לזה. ברגע שאנשים מצפים לראות את מה שהם מצפים לראות, הם לא יכולים לראות שהשכירו את המכונית במיוחד בשביל הווידאו. אנשים לא רואים דברים... ראפרים אמריקאים דוחפים לך טונה של זהב בפרצוף ואומרים לך 'זה לא שלך'...". זה הדיבור של רסקל.

דיזי רסקל נולד במזרח לונדון לפני 18 שנה. בגיל 16 הוא הוציא סינגל שנקרא "I Luv U", והפך לאם.סי מדובר. "I Luv U" הוא שיר מטונף על נערות בנות 15 שנכנסות להריון ורוצות תינוק. רסקל מתווכח עם חברה של חברה שלו שטוענת שהוא הכניס אותה להריון והוא אומר לה שאי אפשר לדעת כי היא כבר הזדיינה בחיים שלה. שניהם נשמעים כאילו הם צועקים אחד על השני מחוץ לפיצריה במרכז מסחרי. ברקע נשמע באוף-ביט סימפול של נערה אומרת איי לאב יו. רסקל עושה ל"מורדים" בית ספר ב"איך זה להיות מתבגר", הסאונד שלו גס והביטים שלו נשמעים כאילו רוטס מאנובה משחק עם הפלאפון שלו.

למרות כל הדיבור הממוחזר לעייפה על אותנטיות, "I Luv U" הוא אמיתי ולרגע אפשר להרגיש תקועים בתוך מריבה של בני עשרה במזרח לונדון. אני לא יודע אם זה היה המקום שהייתי בוחר להגיע אליו, אבל מדהים כמה שהאלבום הזה נשמע קשור למתח של מצב כלכלי ולחיים בתוך ביצה טובענית. רסקל נשמע רלוונטי לחיים ב-2003 בדיוק כמו ש-50 Cents נשמע כמו אווזה שמטילה ביצי זהב ישר מהלול של אמינם אל רשימת הסינגלים הנמכרים ביותר.

רסקל הוא גאון. סצינת הגאראז' מפחדת ממנו, כי הוא אומר על עצמו שהוא הושפע מהם. כשמישהו אומר לך שהוא מושפע ממך, יש סיכוי שהוא כבר כמה צעדים לפניך. ובאמת, רסקל לוקח הרכבים כמו So solid crew, More fire crew, Pay as you go crew ומפרק להם את המוזיקה ומרכיב מחדש. Fix up, look sharp" ", הסינגל השני מהאלבום של רסקל, מבהיר את ההבדל בינו לבין גאראז' יותר טוב מכל סופרלטיב. רסקל על גאראז': "אני מכבד אותם, כי אני מכבד כל מוזיקאי... כשהם עשו את מה שהם עשו הם היו בגילי....זה לא היה ממש תרבות אז, זה היה דבר חדש. זה היה משהו, אבל היום גאראז' זה תרבות...זה הולך להתפרק...".

רסקל מבין היטב שלא משנה כמה זמן אתה עושה מה שאתה עושה, קורה לך משהו כשאתה מגיע למעמד של "תרבות". כשאתה מוגדר היטב עם ניסוחים מוקפדים של מאפייני לבוש, ימים ספציפיים שבהם מנגנים את המוזיקה שלך במועדונים (למשל, חמישי ושבת) וסוג דיבור וז'רגון תואמים, אז הגיעה השעה שתפנה את המקום למשהו חדש, משהו שהוא עוד לא "תרבות", יענו משהו פר?ש שיכול לפתוח את הפה שלו על מה שהוא כבר "תרבות". רסקל מדבר גבוהה גבוהה ועם זאת הוא לחלוטין פגיע. הפגיעות היא מהסוג של מישהו שגדל באווירת "תשחק אותה גבר או תזדיין מפה", ועם כל השנינות שלו, הדיבור הזה כל הזמן נופל, נתקע בדד-אנד. ב-"Wut O on" הוא מנסה להשתחצן על כמה שהוא מלך ומדי פעם מישהי צועקת עליו "על מה אתה?" ועושה לו חיים קשים. Boy in da Corner הוא אלבום מופת שבאמת מעיף. תחשבו עליו כילד עם אנרגיות של יושב קבע במוסדות לעבריינים צעירים שעושה את מאסיב אטאק הראשון.