הדבר המעניין בפריחה העכשווית של סצינת האנדרגראונד המועדונית החדשה של תל אביב הוא שלשם שינוי היא אכן פורחת. בתחום בו הסופרלטיבים הם הלחם והחמאה, וכל די.ג'יי הוא מינימום ממציא הפניצילין, נעים לגלות פתאום תופעה עם בשר של ממש. הצופה, הסופהביט, הקוסמונאוט, הווקס כולם מועדונים חדשים פחות או יותר - מציפים את התחושה שתל אביב מתקדמת ובסוף עוד ניקח את ברלין. מי שדאג שמותו של אבא דינמו דבש יותיר את סצינת המועדונים הקטנים והאיכותיים עם תסביך אדיפלי, טעה. המועדונים החדשים מפלסים באומץ דרך עצמאית משלהם.
קווים לדמותו של האנדרגראונד העכשווי: לפעמים הוא מתקשר עם ז'אנרים מוזיקליים פחות קשים לאוזן, אבל באופן מובהק הוא שייך לקרחנה. פחות טראנס, יותר אלקטרו ועוד יותר ג'אנגל וטכנו, רצוי מאגף ההארדקור, אם אפשר שיהיה מינימליסטי ואקספרימנטלי. בשביל להרים לאקספרימנט את הצ'ופצ'יק פלשה אווירה אמנותיסטית לסצינה (בעיקר בזכות בנות לילית והצופה), וכיום כל מסיבה שמכבדת את עצמה צריכה להיות מולטי-קונספטואלית. מיצג, הקראת שירים נגד הכיבוש, חלל שעוצב על ידי בוגרי בצלאל וצלילים חותכי קצה החליפו את המולטי אורגזמה שהביאה פעם את הכבוד. החזרה לאייטיז החזירה איתה את הפאסון האייטיזאי ואיתו את אווירת ה"אני יוצר משמע אני קיים".
אלנבי 58 והקו מילניום, סמלי התל אביביות של סוף שנות התשעים, טשטשו את ההבדל שבין החתרני לפופולרי ויישרו קו למכנה המשותף השמח ביותר. הסצינה המחתרתית החדשה, לעומת זאת, עושה הכל כדי לבדל את עצמה מהמיינסטרים. האמצעים לא כוללים רק ניתוק גיאוגרפי (ע"ע מותו של החדר הירוק ב-TLV), אלא גם תכנים עמוקים, רחבים, פוליטיים ואמנותיים יותר שהסצינה מנסה לצקת לתוך עצמה תוך כדי הפיכתה לקהילה מרושתת, בוהמיינית ובין-תחומית. בהצהרה קצת כוללנית וגסה ניתן לומר שתקופת אלנבי 58 (במיוחד המאוחרת) היתה פוסטמודרנית בגרוש, ואילו התקופה הנוכחית מבטאת חזרה זהירה למודרניזם וכבדותו.
אם אלנבי 58 ביטא את הבריחה מכל אידיאולוגיה ואמירה לעבר ה-FUN הטהור, ניכר שהצופה הוא ההפך הגמור. בשיא תקופתו של המסגד ההדוניסטי התפרסמה כתבה בעיתון "תל אביב" שטענה כי העיר של "כסית" נעלמה, שהברנז'ה האמנותית והאינטלקטואלית נבלעה בתוך ההמון האופנתי של 58, ושהמוטו הכללי כעת הוא - תהיה שטחי ותתגאה בזה. המבט הנוסטלגי אחורה ל"כסית" אולי קצת מייפה את המציאות, אבל באותה תקופה אלנביסטית בהחלט היה קשה למצוא מקום שיושביו מאופיינים במובהק כאינטלקטואלים או אמנים. בתקופה שבה פוסט-ציונות וחתרנות נתפסו כזיון בשירותים, פקדו את אותו מועדון גם אמנים מושגיים וגם מנחות בערוץ הילדים, גם אוונגארד וגם מיינסטרים, גם הנמוך וגם הגבוה. ובכן, במידה מסוימת "כסית" חזרה, וזה לא מתבטא רק בבתי קפה דוגמת הבאצ'ו, אלא גם במועדונים הקטנים שיוצרים קהילה קונספטואלית ובלתי מתפשרת. לתחושת הקהילה תורמים לא מעט גם העיתונים האורבניים הרבים שיוצאים עכשיו (XTRA, למשל, שהתחדש והרצין בהתאם לזמן) ורדיו "קול הקמפוס" 106 המופתי. אירועים כמו שבוע הספר האלטרנטיבי ושוק קולטורה, שבהם ניגנו די.ג'ייז כמו אבנר מלכה, תרמו גם הם לקהילתיות המתגבשת.
נכון שליינים מחתרתיים כמו "100 מטר" פעלו כבר בתקופה האלנביסטית, מתחת לאפה של "אומת הדאנס" ורחוק מההמוניות של הלאב פארייד (אליו עדיין היו הולכים אז קלאברים שמכבדים את עצמם, אבל לא את כינויים המחייב), וכך, מתחת לצו האופנה (והסמים) לאהוב את כולם, פעלו בנחישות ובאלמוניות יחסית (אפילו בית אורבני מסודר לא היה לחלקם), כיאה לאנדרגראונד של ממש. היום האנדרגראונד הרבה יותר און דה גראונד, ומבחינה זו הוא קצת פרדוקסלי דווקא כשהוא בשיא כוחו הוא פחות ראוי לשמו, ובניגוד לרצונו הופך קצת לפסאדה תרבותית מנופחת מחשיבות עצמית. אלה צרות של עשירים. זה המס שצריך לשלם על ניסיון מאומץ להגדרה עצמית, ניסיון ליצירת קטגוריה מועדונית נפרדת (גוועלד). בתקופת השמח והכולם ביחד קטגוריות והגדרות נחשבו למעשה מגונה. מסיבות של האוס איכותי אך קליט היו, כזכור, שוות לערס מהפריפריה, לדוגמנית ולאמן, וזאת למרות סיפורי האימה המנופחים על סלקטוריות מיתולוגיות (ומן הצד השני, זוכרים את סיסמתו של אבא דינמו - המוזיקה היא הסלקציה?).
השבר של גישת "האהבה החופשית" קשור בוודאי לזמניותן של אופנות, אבל, לדעתי, סביר בהחלט כי הוא קשור במידה ניכרת גם למצב הכללי הסובב אותנו. הנטייה העכשווית המהוססת לסגת מאופנות פוסטמודרניות, מבטאת ייאוש ואכזבה בעיקר מהניהיליזם וההדוניזם הקליל של אלו. הפער הזה גדול יותר מהמרחק בין אקסטזי ברחבה לקוק בשירותים. ובישראל יש לאכזבה הזאת תוקף עם ערך מוסף - אחרי הכל, לחלקנו קצת קשה להיות נהנתנים כשמסביב הכל בוער ומלא סימני שאלה מאיימים. אבל פריחת המועדונים הקטנים בכלל קשורה גם לסיבות פשוטות יותר. למשל, תחושת האנטי לעריצות המגה-מועדונים שהפכו למסחריים יותר, הרימו הפקות גרנדיוזיות וגבו סכומי עתק כשהמדינה בשפל כלכלי. גם החפיפה הרבה בין הקהל האנדרגראונדי לשמאל, ואף לשמאל הרדיקלי, תרמה אולי לדרכו העקיפה והפתלתלה - הרחק מאווירת הכולם ביחד-הכל סבבה, במיוחד אחרי שלהיות ישראלי גאה הפך לעניין שנוי במחלוקת.
המחתרתיות נוכחת כאן באפלוליותה התובענית ודורשת יותר מתמיד את מקומה כקהילה מתפתחת של תל אביביות אלטרנטיבית - כסית או לא כסית. אבל כמו הרוק המתקדם בזמנו, עלולה גם הסצינה הזאת למצוא את עצמה, ובעיקר את סממניה החיצוניים, חוצה גבולות ודולפת לתוך הבניינים הלבנים החדשים של הפרברים והסתמיות, או לחילופין הופכת למניירה אליטיסטית שכל מטרתה הוא להתבדל לשם ההתבדלות.
אוטוטו ניקח את ברלין
21.1.2004 / 11:33