שלושים שנה וסיגריה
טום וייטס כבר עשה הכל. הוא היה שתיין, ג'אזיסט, קברטי, ביטניק, שחקן, מועמד לאוסקר, סכיזופרן טקסטואלי, ולפני עשרים שנים הוא בלע מאפרה. לעיתים הוא שיכור מטונף כמו צ'ארלס בוקובסקי, ולעיתים שתיין קפה רגיש בסרטים של ג'ים ג'רמוש. כך או כך, הצליח לעשות את כל מה שמוזיקאים מייחלים לו: להזדקן יפה, לעשות מספיק אלבומים טובים, להישאר רלוונטי גם אחרי 31 שנים של קריירה ולהיות מוערץ על ידי כולם. ממתיו בלאמי הסולן של מיוז, ועד אנשים כמו רוד סטיוארט ויאיר לפיד.
כעת, בגיל המתקדם 55, הוא חוזר עם תקליט חדש שנשמע רענן כמו הכלאה בין רוברט ג'ונסון ואריה מטורף. אלבום שווייטס שואג בו לעיתים בצורה כה צרודה, שאתה מפחד שמא ייפול לו הגרון עד שהאקורד האחרון ינוגן, אבל מופתע מדברים אחרים לגמרי. מכך שבחר להשתמש בקול נייר הזכוכית שלו גם כביט בוקס, מכך שהתוצאה הסופית נעה בין בלוז אקספירמנטלי, בלדות בעלות איכויות קלינקסיות מובהקות וקטעים אפרו קובנים. מכך שכל העניין הופך לפריקי, וקריפי ובאותה מידה גם משחרר. שזה נפלא כמו לקום בלי האנג-אובר אחרי 176 צ'ייסרים של אצטון, ומטריד כמו לקום מהסיוט של פרנק, מגיבורי התקליט "סוורדפישטרומבונס", ששורף לעצמו את הבית, את האישה ואת הצ'יוואווה העיוור עם מחלת העור. שזה נפלא כמו לגלות שווייטס הוא עדיין אותו כותב מוכשר שמצליח להיכנס בצורה כה אמינה לדמויות וסיטואציות, ולתאר לנו בצורה קארברית סיפור שמכיל בחורה עם עין אחת, ובחורה אחרת עם פנים של סוס שמגדלת חזירים שלבושים בסטן. או מספר לנו ב-"Day After Tomorrow" על בחור שנלחם עבור הזכות לחיות עוד יום, ולא עבור שום מטרה אחרת, ושואל: "כיצד אלוהים מחליט לאיזו תפילות להענות".
שלא תטעו, זו הולכת להיות האזנה קשה, וככל הנראה מדובר בשילוב מוזיקלי שלא שמעתם מעולם. בדיוק בגלל זה ההאזנה מתגמלת. מסוגר בתוך ביתו, כותב עם אשתו ומקליט עם בנו, ושנתיים אחרי "אליס" ו-"Blood Money", מתברר שטום וייטס חי בממד אחר לגמרי, ובו אלוהים בכלל לא רלוונטי.
טום וייטס, "Real Gone" (יבוא, אנטי)
עוד בוואלה!
למי קראת פרענק?
טום וייטס בן 55 ולא נראה שעבר שום משבר בדרך. פרנק בלק בן 39 ועבר את משבר גיל העמידה כבר בגיל 27. היום הוא נראה כמו נהג משאית. עשור של הופעות מול אולמות חצי ריקים בחטיבות ביניים ואלבומים כושלים מסחרית היו שוברים גם אנשים חזקים ממנו. כעת הוא חוזר, ומזכיר לנו מי היה פרנק בלק, או ליתר דיוק בלק פרנסיס, ומה התרומה של הפיקסיז לעולם בעשרים השנים האחרונות. האיחוד של הפיקסיז לא הספיק לו, גם לא ה-DVD שתיעד הופעה משנת 88' כשנראה צעיר. או משהו. כעת, אחרי ששמענו את "באם טווק", השיר החדש שהפיקסיז הקליטו, והבנו שהעתיד שלהם לא נשמע מצוין, הוא מביא לנו אלבום כפול שמכיל דמואים ישנים של הפיקסיז טרם הקמתה, ואלבום שני של קלאסיקות של הלהקה בעיבודים חדשים ושונים בצורה קיצונית מהמקור.
לפני כמה חודשים, ברשימה שנערכה כאן לכבוד האלבומים המפוספסים של השנה, הוזכר פרוייקט הריוורקס הנוכחי. אולם אז, עתידו לא היה ברור, והוא הסתובב כשנה ברשת מבלי שנאמרה לגביו מילה. לטובת אלו שפספסו, צריך להזכיר שהוא מעניין ומצוין, למרות שרבים מכם בוודאי חושבים שיש דברים שלא צריך לגעת בהם. גם הדיסק הראשון שמכיל את הדמואים, לא מאכזב. אפילו בגרסת הדמו הרזה, זה נשמע מצוין. זה היה נשמע מצוין גם אם היה מלווה את השירים על אקורדיון. כשיש לך שירים בועטים כמו The Holiday Song", מרגשים כמו Caribou" ומושלמים כמו "Nimrod's Son, אתה יכול לעשות להם הכל. בדיסק מספר שתיים, עם ה-Two Pale Boys לצדו, בלק לוקח אותם עד לגיהינום, המקום שאליו הם ראויים ללכת. זה אמנם מעניין יותר מלשמוע את אלבום הדמואים, אולם אין על מה להתלונן. כמוצר כולל מדובר באלבום שהוא כמעט חובה.
פרנק בלק, "Frank Black Francis" (יבוא, Cooking Vinyl)
למי קראת דרעק?
סינגר-סונגרייטר צעיר וענוג הוא ניק טלבוט, המכנה את עצמו גרייבנהרסט. ב-EP החדש, שאורכו הופך אותו בקלות למיני אלבום, ויוצא כמה חודשים בלבד אחרי אלבומו השני, הוא חוזר משכנע יותר ומחוספס יותר. הוא ממשיך לכתוב בלדות פולקיות ולהציג איכויות ניק דרייקיות כבעבר, אבל כאן הוא נשמע כמו אמן של וורפ. אין זה מפתיע, בהתחשב בכך שהאלבום הקודם יצא זמן רב קודם לכן בצורה עצמאית, עד שנחטף ללייבל, ושכעת זהו חומר חדש לגמרי. טלבוט יודע היכן למתוח את הגבולות, ולהפוך את מה שמתחיל כבלדה סטנדרטית לקטע מסרט נקמה. הוא מצליח להישמע כמו כל מה שהייתם מבקשים לעצמכם בחורף הקרוב. הוא רגיש ומלנכולי, כזה שמקבל השראה מעץ מתנועע, אבל כמו טום וייטס, סובל מסיוטים על אנשים זקנים מדממים. בקיצור, אם ניק דרייק עושה לכם את זה, אתם חייבים להכיר את ניק טלבוט. אם אתם שבורי לב או מתפללים שצלף אלמוני יגאל אתכם מהגורל העגום שמחכה לכם, האלבום הזה עלול להיות מסוכן. על אחריותכם.
גרייבנהרסט, "Black Holes in the Sand" (אם.סי.איי)