הפוך על הפוך

בספר "האיש ההפוך" בו הופיעה לראשונה דמותו של פקד אדמסברג, גיבור סדרת ספרי המתח של פרד וארגס, הופך הפקד לדמות מרכזית בעלילה רק אחרי שני-שליש הספר. כלומר, הלכה למעשה, יש בספר אקספוזיציה של כמאתיים עמודים. סופר ספרי מתח שבוחר בשיטת פעולה כזו, שבמונחים הוליוודים שקולה לסרט בכיכובו של ואן-דאם, בו הבעיטה הראשונה של איש השפגט באיזה סיני מצולק מגיעה רק אחרי שעה, צריך להיות בטוח מאד בחומר הספרותי שלו.

הביטחון של וארגס, שם העט של ארכיזואולוגית צרפתיה, נובע משני טעמים; הראשון הוא, שהיא מנצלת את הידע הרב שלה כאקדמאית, על מנת לנסות ולדון באופי האנושי החלוש ומלא הדעות הקדומות מבלי להפסיק לבדר לרגע. השני הוא שיש לה יכולת משכנעת מאד לייצור דמויות מרתקות ועמוקות, שלכל אחת מהן אופי מובחן, אופן מחשבה ייחודי ו שפה משלה. דווקא שני היתרונות האלה ממחישים את הבעייתיות של הז'אנר בו היא בחרה.

סיפור המעשה מתרחש באלפים הצרפתים, אשר בכפרים הפזורים בהם מתחילה סדרת מקרי טבח בעדרי הכבשים של האיכרים. גופות הכבשים מתגלות עם סימני נשיכה עמוקים, והראשונים אליהם מופנית האצבע המאשימה הם הזאבים, וליתר דיוק זאב אחד, חייתי וגדול במיוחד.

הזאב הוא כה מוטרף, עד שאינו אוכל את הכבשים שהוא הורג לילה אחר לילה. אלא שבוקר אחד מתגלה שהטבח הלילי כלל גם בני אדם, כשגופת בעלת חווה גסת רוח ודחויה מתגלה עם אותם סימנים על צווארה. הרצח הזה מעורר רגשות ארכאיים ואמונות טפלות אצל הכפריים, שדמיונם המשתולל מעלה באוב את מיתוס אדם הזאב, כאחראי לרציחות הנוראיות וחסרות הפשר.
החשדות נופלים על אדם אחד, מתבודד מיזנתרופ ללא כל שיער גוף, תכונה מוכרת אצל אנשי-זאב שאצלם "השערות הם מבפנים".

בנה המאומץ של הנרצחת, צעיר שחור עור, שחונך בכפר צרפתי על ברכי המסורת האפריקאית לפי דרישת האם ונוהג לתבל את דבריו במעשיות אפריקאיות כביכול, שהוא בודה ממוחו הקודח, ושומר העדר שלה, זקן מסתורי ושתקן, יוצאים יחד עם קאמי (Camille), צעירה יפת תואר וקהת רגשות במקצת, שעוסקת בשרברבות ובהלחנת אופרות סבון, למסע בלשי במשאית הובלת בקר שמסריחה משומן כבשים בעקבותיו של הרוצח. במקביל מתרוצץ בהרים בן זוגה של קאמי, לורנס, חוקר זאבים קנדי, במטרה להציל את להקות הזאבים האהובות עליו מחמת זעמם של הכפריים.

רק כשמסעם של שהשלושה מגיע למבוי סתום יוצרת קאמי קשר עם אהובה לשעבר, הפקד הפריזאי אדמסברג - גם הוא דמות אקסצנטרית, ששיטות החקירה שלה אינטואיטיביות, חסרות סדר, אסוציאטיביות, אבל איכשהו פועלות - שאכן מגיע ובסופו של דבר חושף את הפתרון, שבאמת מצליח להפתיע אף אם המתח הוא ממש לא העיקר וגם לא המעלה העיקרית של הספר.

למרות שוארגס מנסה להישען על "משהו אפל, לילי, שהעין לא חודרת אבל המחשבה נבעתת ממנו", האימה והמתח אינם השחקנים הראשיים של הספר, ואף שהספר שואב ומושך לקריאה, הוא אינו נותן תחושה עקבית אמיתית של ציפייה, התרגשות או בעת.

הדמויות של וארגס, עם זאת, מבריקות, ורק בזכות השנינות והמקוריות שבבנייתן צולח הספר את מאתיים עמודי הפתיחה עד שמגיעים לחקירה המשטרתית הנכספת. גם הזרמים התת-קרקעיים ששותלת וארגס בעלילה, שדנים בנקמנות האנושית הבלתי נמנעת ובנטייה האוטומטית של בני האדם להתקהל, לעשות לינץ', "לפתוח את הבנאדם מהגרון ועד הביצים" כדי לגלות את השערות הפנימיות שלו, מוסיפים מימד פילוסופי אוורירי וקריר, שאינו מסיח את הדעת מהעיסוק ברציחות ובטבח.

למרות זאת, נדמה שוארגס הייתה יכולה להתאמץ קצת יותר. לכותבת יש פוטנציאל, אבל עם יכולת כתיבה כה משכנעת, עם טכניקה אמיצה ולא מתפשרת, עם דמויות מקוריות ומשויפות ועם הידע האנתרופולגי השימושי שלה, וארגס הייתה יכולה לכתוב ספר ז'אנרי פחות, מתמסר פחות ומעמיק הרבה יותר.

ספרות מתח אינה ספרות סוג ב', כפי שרבים טועים לחשוב, אך הנטייה של סופרי מתח להתמקד בלבדית בעלילה ובטוויסט משכיחה מהם לעתים את הדרישות האחרות של הקורא: אינטלקטואליזם, שפה מורכבת ועשירה, דמויות עגולות וכדומה. וארגס יודעת לעשות את כל אלה ועוד, ולכן כספר מתח הספר שלה ראוי לקריאה, אך התוצר היה יכול להיות ראוי אף יותר לו הייתה משקיעה עוד קצת זמן בעיגול הדמויות ובהשחזת המסר האינטלקטואלי, אף אם זה היה בא על חשבון העלילה.

"האיש ההפוך", פרד וארגס. מצרפתית: אביגיל בורשטיין (הוצאת בבל)