תמרח לי בן גיי

גם בתקופת הירידה למצרים, עבור בפריחתה של התרבות ההלניסטית בארץ ישראל הקדומה וכלה בערבוביה הלוהטת של ערבים-טורקים-אירופאים-יהודים בזמן המנדט הבריטי, נדמה שמעולם לא היתה תקופה יותר טובה לאלו שאוהבים את בני מינם, וקרובים אחרים מאשר החיים בלחות המופרכת בעליל של יוני 2006 בישראל.

מיום ראשון ועד יום שבת, מסיבות אלקטרו, היפ הופ, אירוויזיון, רוק, דאנס, פופ וכמובן ההאוס הבלתי נמנע, צצות להן ברחבי תל אביב במיקומים שונים, מברים מסורתיים כדוגמת המינרווה ועד לוקיישנים הזויים כדוגמת בתים מטים לפול בפלורנטין.

די להזכיר ליינים חדשים כדוגמת ליין הביץ' בויז של אליוט ורוני אקר בימי שבת בצ'יץ' ביץ' (שגם אחראים על ה"דיפ שיק" במנרווה בימי שלישי), את ליין הבוידעם ביום שישי ברחוב משה מאור, את ליין ה"נוטוריוס G.A.Y" בימי שני בלימה (שמוליד שבוע הבא ליין שישי חדש בסקאיה), את ליין הנשים בלנסקי ובג'אפה בר ואת הפ.א.ג ולהוסיפם לליינים מולטיסקסואליים כדוגמת האלקטרו פאניקה ו-1984, ולצרף את כל אלו לליינים "ותיקים" יחסית כדוגמת הפופ רינג, הביג בויז, הקרוז, הווקס ושירזי, המבצבץ לעיתים, כדי להבין שמשהו מתבשל פה.

אם נוסיף על התרחשות שוקקת זו, את השיק האינטרנציונאלי, שעוטף לאחרונה את ארצנו וכולל את פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי הראשון שהתקיים לפני כשבוע ב"אוזן השלישית", את אירועי הקוויראפשן שיתקיימו באוגוסט בתל אביב ואת השקתו לראשונה של מצעד הגאווה הבינלאומי והשנוי במחלוקת שיתקיים בירושלים, אפשר לראות בפליאה כיצד ישראל מקבלת אוטוטו את פרס "יקירת הקהילה", איפשהו באמצע בין סן פרנסיסקו לברצלונה.

ועדיין, האם אפשר כבר להתמכר בכזו קלילות אל הסיפור המשמח של "מעבדות לחירות"? האם פריחה תרבותית מסוימת, שמוגבלת לאזורים חלקיים בארץ, למובלעות אלו ואחרות, באמת מהווה סימן משמעותי להשתלבות אמיתית של מיעוטים כדוגמת לסביות, הומואים, טרנס ובי בסביבה ההטרוסקסואלית?

למרות שצריך לשמוח כי גם בספירת המדיה, הבון טון הפוליטי מצווה על הופעה של הומו מחמד, או לסבית מתקתקה בכל טלנובלה ושהייצוג ההומו-לסבי בתקשורת (הן מאחורי הקלעים והן בקדמת המצלמה) עולה עם כל שנה שחולפת, הרי שעדיין אי אפשר להתעלם מכך, שבפועל ובחיי היומיום, המדינה עדיין מפלה מיעוטים אלו.

העובדה, שהליכה בשדרות רוטשילד בתל אביב נהפכה בשנה האחרונה למקבילה לשיטוט בשמורת טבע של זוגות הטרוסקסואליים נכחדים, עדיין אינה אומרת שלזוגות החד המיניים, שמציפים את הרחוב, ניתנות אותן זכויות פרט בסיסיות כמו הזכות להינשא, או הזכות לאימוץ ילדים שיש לחבריהם הסטרייטים. מה לעשות, הנחייה של תוכניות זה סבבה גם להומואים (הם אפילו מצחיקים נורא), אבל הרי ידוע שגידול ילדים צריך בכל זאת להתבצע במסגרות ה"נכונות" וה"אחראיות", נו, כמו בחברון לדוגמה.

דווקא אותה אי התאמה צורמת בין הנוכחות המתחזקת של קהילת הלהט"ב בתחומים רבים כדוגמת אמנות, תקשורת, אופנה וחיי לילה לבין ההפליה וההומופוביה הנפוצה בחברה הישראלית (ומספיק לקרוא את הראיון עם הרב לאו שהתפרסם לאחרונה ב"שבעה ימים") תקבל בתקווה ביטוי הולם ודיון מקיף עם פתיחתו של "מקום מתחת לשמש", פסטיבל אקטיביזם גאה ופמיניסטי, שיתקיים בשישי שבת הקרובים בפארק הירקון.

הפסטיבל, שמאורגן על ידי קל"ף, ובהשתתפותם של גופים אחרים כדוגמת עיריית תל אביב-יפו והאגודה, נועד לתפוס את מקומו של מצעד הגאווה בתל אביב, שבוטל השנה בגלל המצעד הבינלאומי בירושלים. במהלך סוף השבוע הקרוב, יתקיימו בפארק שלל סדנאות, הרצאות ודיונים שיעסקו בכל נושא אפשרי העומד על סדר היום הקהילתי. החל מהקשר בין הפלייה מגדרית ומינית לכיבוש, עבור בהרצאות על פעילות פרלמנטארית עבור זכויות הקהילה, מוסד הנישואין וזהות טרנסג'נדרית וכלה בהדרכות לתקיפה לסבית יעילה את בנק הזרע המבוקש.

לאור סקירת האירועים המגוונים, שיתקיימו בפארק השלו, אל מול הזיכרונות המסיבתיים והמהנים של משאיות מלאות בבחורים מעורטלים, נדמה שיש בתחלופה המתבצעת השנה בין שני האירועים מעין איתות חצי מבורך, על הצורך של הקהילה ל"היערכות מחודשת" בתיאום עם מעמדה המשתנה במהירות.

אמנם מקומם של מצעדי הגאווה על מיניותם המתפקעת עדיין חשוב ביותר כתגובה לטענות ההומופוביות הנפוצות נוסח "על מה יש להתגאות?" ו"אין לי בעיה איתם, רק שיעשו את זה בבית". אך נראה שבמקביל להשתלבותה הגוברת של הקהילה בחברה הישראלית, לשינויים המשפטיים והחברתיים, שמשנים את אופייה, ולהפיכת המצעדים לחגיגת חסויות מביכה, יש כעת יותר מקום וצורך באירועים ציבוריים שמנסים לא רק לחגוג "גאווה", אלא גם לבחון מזוויות שונות ובאופן מורכב את אופייה של "קהילה" זו.

אירועים, שלא מציגים רק חזית מאוחדת ועל כן מזויפת, אלא גם נותנים במה לקהילה אחרת, המורכבת מאינדיבידואליות ואינדיבידואלים נבדלים, מנטיות אחרות ומזהויות שונות, שאינן יכולות כולן לגור בכפיפה אחת תחת המשאית של חיים פנחס במצעד הגאווה.