בספרה "נוסעים ונוסעות" כותבת פרופסור חנה נוה ש"כל תנועה למסע היא יציאה מבית וחציית גבולות, כדי לצמצם מרחק ולהשיג שוב בית". נוה מסבירה לנו שנקודת המוצא ליציאה מתוך המוכר והביתי אל השונה והזר היא תמיד ניסיון למצוא דבר מה, שהיה חסר במושג הראשוני של הבית, על מנת לשוב אליו שלמים יותר ובעלי יכולת להפוך גם אותו למושלם יותר. הבית, אומרת נוה, מגדיר את ה'אני', והיציאה מהבית היא ניסיון למצוא 'אני' חדש, עגול יותר, נינוח יותר. מתוך נקודת המוצא הזו, בוחנת נוה שני סוגים של נוסעים.
הסוג הראשון שנוה מתארת, ולדבריה זהו הסוג הגברי, הוא קולוניאליסט, אשר ממעט לערער על הזהות שהוא מביא מבית, משמר את דמותו המקורית וכופה על האזור החדש את תרבותו. אפשר לשער שנוה תסכים עם הקביעה שמסע של נוסע כזה נובע מתחושה של חוסר ביטחון עצמי עם זהותו: המסע נועד לאשר לנוסע את זהותו, ותו לא. המודל הנשי, לפי הגדרתה, מעודד סחר חליפין תרבותי, ומסוגל להשתנות ולקבל תמורה באישיות נוכח המאפיינים החדשים אליהם נחשף הנוסע בעולם הבלתי-מוכר.
הישראלים, או לפחות החלק הקולני והמוכר שלהם, שייכים לזן הראשון. אמנם ספק אם הם הרוב, אבל הטיילים הישראלים, הזוכים לכותרות ולתשומת לב ציבורית, הם אלו שמטיילים בחבורות סגורות, מבלים שנה ויותר בעולם הגדול מבלי להוציא מילה באנגלית שאינה קשורה להזמנת אוכל או שכירת חדרים ללילה, הולכים להופעות של אהוד בנאי בהודו, אוכלים פלאפל ב"קשר הישראלי" בקאו-סאן בבנקוק, רואים 'צ'רלי וחצי' בברזיל ועושים קוק ב"בית של יפתח". שלשום קיבלנו הוכחה נוספת לקיומם עם הפרסום בווינט על הבקשה ששלחו מאות טיילים ישראל בדראמסאלה שבהודו לחברת קשת, לשדר את גמר "כוכב נולד" גם שם.
ערב טוב רישיקש
תודו שיש בזה משהו מביך. כמה מבוהל צריך להיות אדם מהתרבות החדשה שמסביבו, על מנת לברוח, מרחק אלפי קילומטרים מביתו, אל המאפיין העממי, הנגיש והקל ביותר לעיכול של תרבותו שלו? כמה עצור ואטום צריך להיות אדם, שנפלאותיה של הודו פרושים לרגליו, על מנת לבחור לבלות את לילותיו בצפייה בעוד שלושה ישראלים שיום אחרי הגמר, במקרה טוב, ישחקו בטלנובלה?
ולמרות המבוכה, קשה להיות מופתעים מהעניין הזה. הרי "כוכב נולד" נוצרה בשביל אנשים כאלו. אדם שנוסע להודו ורוצה לראות את גמר "כוכב נולד" הוא אדם שלא מסוגל להתחבר רגשית ושכלית לחוויה שבתוכה הוא הולך, ובכך מסרס את החוויה הזו והופך אותה לאבק. מי שיש להם עניין אמיתי בתרבות, מוכנים להיפתח לשלל חוויות מוזיקליות, ספרותיות, ויזואליות ורוצה לחוות באמת דברים חדשים, יתעב את "כוכב נולד".
הטיול של אחרי הצבא הוא חובה ישראלית. כמעט כולם עושים אותו, אבל נראה שמעטים מבינים למה. אחדים, כדי לשחרר את המחשבה אחרי שלוש שנים של חאקי, להיפתח לתרבויות אקזוטיות ומיוחדות ולהפוך לאנשים טובים וסובלניים יותר. אחרים, מכיוון שזה מה שצעירים אחרי צבא עושים בישראל: תיכון, צבא, והופה ליניקת הצ'ילום עם אבי מהמסייעת. מבחינתם, הם היו יכולים לשבת בחצר האחורית של הבית, אבל הם עושים את זה בהודו, השד יודע למה. החוויה שלהם במהותה היא אותה חווית חומוס אחלה-צבא-ים בשישי אחה"צ שיש להם בישראל. אין בה שום דבר מתפתח, חדשני, סובלני. קצת דומה, מיותר לומר, ל"כוכב נולד".
"כוכב נולד" היא בדיוק הדברים האלה ועוד: במסווה של התפתחות ויצירת דבר חדש, חסמו יוצריה את הדרך לעשייה מוזיקלית אמיתית בישראל. עם אופי של חומוס תעשייתי, הרגילו אותנו בתוכנית הזו להסתפק במועט, להישאר בדל"ת אמותינו התרבותיות וגרמו למוח החופשי והצעיר שלנו להירקב. התרבות הנמוכה והפופוליסטית של "כוכב נולד" הולכת יד ביד עם עצירות אינטלקטואלית ואימה תרבותית, שמביאות עמן את חברתן משכבר הימים הגזענות, הבוטות, הרעשניות והזלזול בתרבותם של האחרים. הצעירים הישראלים שגורמים לנו להתבייש בישראליות המתנשאת שלנו, הם בדיוק האנשים אליהם כיוונו יוצרי "כוכב נולד": אלה שמצביעים בהתלהבות לאיזה משוכפל נוסף ב-SMS הם אלה שבבחירה בין נאן לפיתה, עבורם לא תהיה בכלל שאלה.