החתונה הערבית שלי

לבי לבי עם הסרט החדש של ערן ריקליס. הוא כל-כך יפה, סוחף ומרגש, עד שכל חיסרון קטן שיש בו נשטף עם ים הדמעות. מטקס האוסקר הישראלי הוא אולי יצא בלי "אופיר" אחד לנחמה, אבל שלא תטעו לחשוב שזה מה שיפיל אותו. "הכלה הסורית" ממוקם לגמרי עם הפנים לחו"ל. הוא מהוקצע ויוקרתי, מצויד באג'נדה סופר-אוניברסלית, ומעוטר באוריינטליות מזרח-תיכונית פוטוגנית ביותר. אמנם הקריצה לחו"ל עושה אותו חלבי מדי איפה שיכול היה להיות בשר, אבל היא כבר הוכיחה את עצמה היטב בפסטיבל מונטריאול הקנדי, גנט הבלגי ולוקרנו האיטלקי. למעשה, היא זו שהופכת את הצפייה בו לחוויה כל כך מהנה. ואני מתכוון בעיקר למובן הפשוט של המילה.

הבסיס היציב והאיתן עליו נבנה הסרט, הוא סיפור מצוין. סיפור טוב שרק חיכה שיספרו אותו, ולא ממש משנה באיזה אופן. למזלנו, ריקליס וסוהא עראף, שתיסרטו אותו יחד, מספרים אותו לא רע בכלל. הסיפור הוא סיפור אמיתי של יותר מאישה אחת. חתונות בגבול שבין ישראל לסוריה, בהן מעורבים תושבי רמת-הגולן הדרוזיים וקרוביהם בצד הסורי, אינן דבר יוצא דופן באזור שנמצא בשליטת ישראל מאז 1967. הדרמה בדרך כלל צפויה מראש: אישה צעירה עוזבת את ביתה ומשפחתה בעבור בעל סורי, מקבלת במעבר הגבול זהות ודרכון חדשים, ואין באפשרותה לחזור אל גבולות ישראל ואל חיק החמולה.

ריקליס ועראף מיקמו את גיבוריהם על רקע הנופים המופלאים ומלאי ההדר של מג'דל שמס, הכפר הדרוזי הגדול ביותר ברמת-הגולן, ובחרו לכלתם, מונה (בגילומה של קלרה ח'ורי), תא משפחתי שהיחסים בו מסובכים וטעונים במיוחד. לרגל יום חתונתה, היום החשוב והעצוב ביותר בחייה, נאספת המשפחה כולה על קרעיה ומטעניה: חאמד (מכרם ח'ורי), האב השמרן, לוחם חופש ועציר בטחוני בחופשה, מתקשה לראות בעין יפה את בחירות החיים של ילדיו; הבן הגדול חאתם (איאד שיתי), שחוזר לכפר אחרי שמונה שנות נתק, נסע ללמוד משפטים ברוסיה וחזר משם עם רעיה וילד ומרואן (אשרף ברהום), הבן השני, הפנה גם הוא גבו למסורת, ועושה את הונו ממסחר ברחבי אירופה.

מי שמשמשת נקודת מבט לסיפור כולו, היא הבת הבכורה אמל (היאם עבאס המעולה, שנותנת את אחת ההופעות הקולנועיות היפות שנראו אצלנו), אישה מודרנית ודעתנית שנשארה בכפר והקימה משפחה, אך חשה שהיא לכודה במסורת ובמסגרת חיים נוקשה מהם היא מנסה לפרוץ. הדמויות המורכבות, הפוליטיקה המקומית והבינלאומית, המסורת, השמרנות והמרדנות, נפגשים כולם על גבול שתי המדינות. שם, על יד גדר התיל ושער הברזל החלוד, מתגמד הכל בהינף מבט יוקד אחד של מונה. הכלה הצעירה שבגלל ביורוקרטיה מגוחכת, שנים של עוינות, ואדישות מרגיזה של שני הצדדים, מוצאת עצמה לכודה בשטח ההפקר שבין הגבולות.

זה אולי מפתיע, אך "הכלה הסורית" היא אחת מההפקות היוקרתיות ביותר שהופקו בארץ בשנים האחרונות. אל חברת ההפקה של ריקליס הצטרפו שתי חברות הפקה אירופאיות, מה שהביא לכך שאל המממנים של הסרט בישראל, הצטרפו גורמים כבדי משקל מצרפת ומגרמניה. 2.5 מיליון דולר גויסו להפקת הסרט. סכום שמאפשר הפקה בינלאומית באיכות הגבוהה ביותר, פורמט צילום משובח, ועשרות ימי צילום המתרחשים און לוקיישן ברמת-הגולן. פסקול הסרט, שהספיק לזכות בפרס הגדול "מפתח הזהב" של פסטיבל אוקזר הצרפתי, הוקלט בבולגריה, ועבר מיקס במעבדות סאונד בפריז ובגרמניה.

אך העובדה שמדובר בקו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-גרמנית, איננה רק יתרון. כיוון שהפנים מופנות לניכר, כפי שציינתי, הקונפליקט משתדל להיות פחות ספציפי ויותר פשטני, התסריט הופך מסבירני עד כדי גיחוך לפעמים, והמבנה שלו בנאלי לגמרי. מיכאל ויזווג, הצלם שיובא מגרמניה, משרטט פריימים מסודרים ומושלמים מדי, ומשייף כל זכר לחספוס. ריקליס לוקח צעד אחד יותר מדי לקראת הצופים. הרגעים הדרמטיים עובדים מצוין, אך נדמים לעיתים כטרגדיה של סרט ערבי. גם האתנחתאות הקומיות, המגחיכות את הביורוקרטיה הממסדית, מתפקדות היטב, אך נמתחות לא פעם לכיוון הגרוטסקה הצורמת.

כסרט בינלאומי הדובר חמש שפות (ערבית, עברית, אנגלית, צרפתית ורוסית), שעוסק בסוגית גבול מאוד ישראלית, אך מתייחס גם לגבולות פיזיים, נפשיים ורגשיים והרצון לחצות אותם, יכול היה "הכלה הסורית" להבעיר מדורת שבט גדולה בהרבה על זירת האוסקר האמריקאי. אבל אין צורך לכמת הכל בפרסים. כתתו רגליכם אל אולם הקולנוע, וצפו בסרט. כי המשחק מצוין, כי המוזיקה שהלחין סיריל מורן היא אולי הפסקול המוצלח ביותר שנכתב לסרט ישראלי, כי הוא סוחט דמעות, אקסטרא-מקצועי, ובאמת מהנה.