הראשון באשפוז

בערוץ 2 מתפללים ששרון יתעורר כבר, כבר מספר ימים. לא בגלל הסיבות הידועות, אלא בגלל שלאט לאט נגמרים הרעיונות לשידורים מיוחדים. אחרי האולפן המיוחד עם ההוא שגורם לשרי-ביטחון לבכות וההיא ששופטת קציני צה"ל, ואחרי שיח הלוחמים לאורך הלילה עם ההוא שמוציא אותנו צדיקים, בלית ברירה אפילו ההוא שנושך כוכבות טלנובלות דרום-אמריקאיות נדרש לתוכנית מיוחדת שתעשה לשרון מערוף. אנשי החדשות הישראלים, כך זה נראה, קצת מאוכזבים מקצב ההשתנות במצבו של שרון. הרי הם גרמו לציבור להאמין שהחיים בישראל הם בילוי תמידי על סחרחרת אירועים בלתי פוסקת, ופתאום קרה אירוע דרמטי ביותר שמחייב סיקור רציף אבל ממצה את עצמו מבחינה אקטואלית אחרי כחצי שעה. הרי מבחינה פוליטית, כנראה שאין הבדל אם שרון יחיה או ימות, ובסופו של דבר, כמה זמן אפשר לדבר על אדם ישן? בערוץ 2 התשובה היא "הרבה יותר מדי". וכיוון שנגמרו להם האנשים, אתמול אפילו דודו טופז הפנה בלית ברירה חלק מאור הזרקורים לכיוונו של שרון. בקצב הזה, אם שרון לא יתעורר, עוד נמצא את עצמנו עם פרק מיוחד של "השיר שלנו", ולא בטוח שזה יהיה פחות נורא ממה שקרה אתמול על המסך.

לא צריך להיות נוירולוג בשביל להבין שהסיכויים של שרון לחזור לפעילות פוליטית דומים לסיכויים של "פיק אפ" לזכות באמי. זו לא פסימיות – זו ריאליות. אבל דודו תמיד יודע את מה ששאר בני התמותה אינם יודעים, והוא פה בשביל להציל את היום. טופז פתח אתמול את תוכניתו בהצהרה שהתקשורת פסימית ללא כל סיבה, ושהוא יראה לנו כמה הכל אופטימי, ורוד וסבבה. ואם התקשורת שוכחת שמדובר ראשית כל באבא ובסבא, מי אם לא דודו יהיה זה שזוכר. דודו לא נותן לעובדה שגם הוא איש תקשורת לבלבל אותו: זה תמיד דודו יוצא הדופן והנוצץ נגד שאר העולם האפור והרגיל.

מיותר לציין שאת הצ'קים שדודו מחלק במערכה הראשונה, הוא שוכח לפרוע במערכה השלישית. כרגיל, הוא מצטיין בעיקר בלהגיד לנו כמה התוכנית שלו עומדת להיות טובה. הקטע של לקיים לא ממש מצליח לו. העיסוק שלו בשרון כלל שני שירים, שיחה קצרה עם חברו של שרון, העיתונאי (?) אורי דן, ושיחה עוד יותר קצרה עם אדם שמזלו שיחק לו והוא הצליח להיות מיחידי הסגולה שמתאוששים מאירוע מוחי. הוא לא גילה לנו שום דבר חדש על שרון האדם, האבא או הסבא, והוא לא נתן לנו שום מידע רפואי שאמור לעורר אצלנו תקווה שמאות רופאים לא הצליחו לעורר. חייבים להודות שזו לא כל כך אשמתו, כיוון שאין מה לחדש בנושא כבר שלושה ימים, וכל פירור מידע על שרון ועל חייו נטחן לעייפה באחד מהערוצים, כולל חוויות מארגז החול בגן הילדים של כפר מל"ל. אבל אם לאנשי תקשורת אחרים אנחנו סולחים כי אנו מבינים את מצבם הבלתי אפשרי כרגע, הרי שהגסות וחוסר החינניות של טופז אינן מאפשרות כל סליחה. בין אם הוא משתיק את אורי דן בתנועת יד גסה, ובין אם הוא דוחף ממש את דויד ד'אור הנדהם מעמדת המיקרופון אחרי שסיים לשיר, ההתנהלות הטלוויזיונית של טופז היא דבר מביש ממש כמו ישראלי שגונב ברזים באנטליה.

לדודו קשה עם פולחן האישיות שמתחולל סביב שרון בימים האחרונים והוא ממש לא רוצה לקחת בו חלק. הרי מבחינתו, יש רק אישיות אחת שראויה לסגידה שכזו - טופז עצמו. זו הסיבה שמהר מאד הוא התחיל לדבר על החוויות שלו עם אבא שלו, וחיש קל עזב את העיסוק המשמים באיש הישן ופנה לעסוק בדבר אותו הוא באמת עושה הכי טוב: פילנתרופיה מזויפת וזחוחה, שנועדה אך ורק להאדרת שמו שלו. יש מעט מאד אנשים שמצליחים לתת תחושה כה לא נוחה בזמן שהם תורמים לנזקקים, אבל זו גדולתו של דודו. הכל סובב סביבו, ולפעמים הוא נראה ממש מופתע מקיומם של אנשים אחרים.

וכשהתוכנית הסתיימה נותרתי עם משפט אחד של דודו שנותר תלוי בראשי. זה היה משהו שאמר בליווי מבט זדוני לאחת מחברות מקהלת הילדים של כפר מל"ל שהוזמנו לתוכנית, ילדה כבת שתים-עשרה, גיל שגם באיראן נחשב לצעיר מדי: "ילדה כל כך יפה. אולי אני אעבור לכפר מל"ל". אולי באמת.