לשיר עם הדגים

לאחרונה פרקי הסופרנוס נוטים להסתיים בנעימות או שירים, שיש בהם תקווה או קמצוץ אופטימיות, בניגוד להלך הרוח המאיים של הפרק. הפרקים שנוברים בחייו של ארטי בוקו תמיד קשים לצפייה. כנראה יותר מכל פרק שהתעסק בו אי פעם, "Luxury Lounge", הפרק ששודר אתמול, מותיר תחושה רעה ומעיקה. תחושת מי לעזאזל היה רוצה להיות ארטי בוקו. ולא בגלל שהוא פתטי. או בכיין. או כל דרך בה רואים אותו כל אנשי המאפיה, מטוני הגדול ועד בניטו הקטן והחריאט. או יותר נכון – כל דרך בה הם לא סופרים אותו. אלא בגלל תחושת חוסר האונים. בגלל שהכאב שלו הוא כבר באמת בלתי נסבל, וחבורת בולסי המאפיה, שהוא מאביס, ממשיכה להתנשא מעליו כאילו אין מחר. בפרק בו ארטי הולך מדחי לדחי , לא מפסיק לאבד את העשתונות עד שהבטן כבר לא מסוגלת לספוג את זה יותר- דווקא שם נעימת הסיום מנוגדת אליו. כל כך הרבה עדינות ורוך. בדיוק כמו הדרך בה, אפשר להניח, ארטי בישל בעבר, וגם – הדרך בה הוא מבשל על רקע המנגינה.

קטע הגיטרה האינסטרומנטלי והיפהפה הוא "Recuerdos de la Alhambra" (בעברית "זכרונות מהאלהאמברה"), במקור של הגיטריסט והמלחין הספרדי המנוח פרנסיסקו טארגה, בן המאה ה-19
(שנפטר בתחילת המאה ה-20), בביצועו של גיטריסט ספרדי אחר - פפה רומרו. הקטע מגיח רגע קטן אחרי שארטי פותח את ספר המתכונים המאובק והמקומט של סביו, ומתחיל להכין ארוחה לזוג היחידי שבא למסעדה, מהמצרכים היחידים שנותרו לו. יתרה מזאת – מהארנב שהוא צד בעצמו. הוא עושה את זה בדרך הישנה, הבראשיתית, עם הנשמה שבאוכל שלו, זו שנתנה סיבה לכולם לבוא ולזלול דווקא אצלו. ארטי מבשל ביד אחת שנותרה לו לתיפקוד, והספר כתוב באיטלקית. הכל פשוט, אבל דורש מאמץ. בלי טבחים עוזרים. אבל עם זיכרונות. לאיך שסבא שלו עשה את זה. לאיך שהוא עצמו עשה את זה בהתחלה. זה בישול נקי מהסרקאזם, האלימות והגניבות שפשו ב"ווזוביו"- המסעדה של ארטי, עד שהשכיחו ממנו את האהבה שלו לאומנותו.

במקביל, אחד המאפיונרים האיטלקים , שרצחו את ראסטי, יושב על המטוס בדרכו חזרה הביתה. הוא מספר בעיניים בורקות מהתרגשות לחברו על השעון הנוצץ, שהוא קנה כמתנה לאמו. חזרה למולדת, לזכרונות, לחום של בית אמא, רחוק שנות אור מהרצח קר הלב שהוא ביצע בתחילת הפרק. הגיטרה הספרדית עולה, והזיכרונות הם המקום היחידי שעוד נותרה בו תקווה בעולם הסופרנואי. לא בהווה. בעבר.

ועוד משהו – בפרק הזה זכינו גם לנציגות המוזיקלית שלנו. ברקע לסצינת אולם המתנות (שבה יש גם נציגות ישראלית של מטל דוהן) נותן בגרוב "גנגסטאדוג" של זינו וטומי. שאפו.

פפה רומרו, "Recuerdos de la Alhambra"