מאיר פוני נולד בשנת 1926 בתל אביב, בן למשפחה בת שבעה ילדים וכבר מגיל צעיר בלט במופנמות שלו, אירוני עד כמה שביטוי כזה יכול להיות עבור שהיה לוחם קשוח וחבר במחתרת לח"י. בגיל 22 הוא מצא את מותו במלחמת השחרור והשורות שכתב בשירו, "אני לעצב" (שניתן כאן להאזנה), מעידות על נפש רגישה שחיפשה את מקומה בסיפור חיים שנגמר מוקדם מדי.
"מאיר היה בחור עצוב עם עיניים עצובות", סיפרה לוואלה! תרבות רחל אבנון, בת 85, בת הזוג של פוני למשימות בלח"י. "כשאמרו לי שהשיר שלו שהולחן עכשיו עוסק בעצב, ממש לא הייתי מופתעת. למה הוא היה עצוב? אני פשוט לא יודעת. אחריי הוא ניסה לחזר כל הזמן ודחיתי את החיזורים שלו ובסוף התחתנתי עם מישהו אחר. אבל את העצב שלו בעיניים אני לא אשכח".
ייחודו של פוני מתחיל אולי בעיניים שלו: עיניים שבתמונה מן העבר נראות יפות ועגולות, ולא מעידות על ילד שסבל מפזילה. אחיו הבכור צביקה סיפר בתחקיר שערכו בגלי צה"ל עם משפחתו, כי בשל בעיית העיניים שלו, היתה אמם לוקחת מאיר מגיל צעיר לרופא המפורסם ד"ר טיכו, שהיה מטפל באלו שלא יכולים לשלם, כדי לטפל בבעיית העיניים שלו. מאורע מכונן אחר אולי קשור במאורעות תרצ"ו שבמהלכן נשרפה המאפיה של משפחת פוני, מקור הפרנסה של הוריו. "במאורעות נהרגו עשרות יהודים", סיפר צביקה. "אני זוכר את עצמי עומד עם מאיר על המרפסת, מסתכלים על ההלוויות, כנראה, וזורקים אווירונים מנייר. זו התמונה שהכי זכורה לי ממנו".
בשלב מסוים, מאיר המופנם גילה עניין רב בפעילות המחתרות בישראל, שהחלה לתפוס תאוצה. "בגיל 15-16 הוא כבר לא היה בבית", סיפר צביקה. "יאיר [אברהם שטרן] הכריז על הבריטים כאויב, כי הם גירשו יהודים שרצו להיכנס לישראל. אחרי ששטרן נרצח, מאיר היה חלק מחבורה של נערים שפעלו במחתרת והיו צריכים לברוח מהבריטים. הוא אמר שצריך להילחם נגד הבריטים כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. צחקו עליו".
במקביל, התגייסו גם אחותו הבכורה אסתר, שגם כבר אינה בין החיים, ואחיו צביקה, משה ופסח (שגם הלך לעולמו) למחתרות השונות. כשניסה מאיר לגייס את אחותו שולה ללח"י, זו השיבה: "יש לי אחים בשלוש המחתרות השונות. אני נשארת לשמור על ההורים".
אבל מאיר המשיך בדרכו ואף זכה לשני כינויי מחתרת, "עמיהוד" ו"שאול". רחל אבנון מספרת על אדם חכם, יפה תואר וחרוץ, שאחרי המשימות היה מעוניין רק בדבר אחד ללכת לים, לדבר, לחשוב. "הוא כל הזמן היה אומר לי 'עוד סיבוב, בואי נלך' ואני כבר הייתי עייפה. בשלב מסוים היה לי בן זוג והוא פשוט לא נתן לי ללכת אליו. הוא רק רצה שאלך איתו לים, שם היה מקריא לי שירים שכתב. היינו הולכים באיזור של פינסקר ובוגרשוב בתל אביב במשך שעות".
בשנת 1948, אחרי שכבר נעצר על ידי הבריטים ושוחרר, הצטרף פוני לצה"ל. כמו בכל דבר שעשה, גם הפעם שמר על השקט והדיסקרטיות לא שיתף איש ממשפחתו והתגייס לפלוגה הימית שהוקמה אז. האיש הזה, שאחותו יפה מספרת עד כמה היה רגיש לזכויות אדם, המשיך למלחמה כי כך עשו כולם. "הוא התגייס בתור חייל פשוט, לפלוגה שהורכבה מעולים חדשים ואנשים שלא ידעו להחזיק רובה", מספר צביקה. "חודשיים-שלושה אחרי זה הוא נהרג בכפר בית-עפא. כל הנגב היה בידי המצרים. הקרב היה על המקום ממנו שלטו המצרים על כל האיזור, עד צומת 'עד הלום'. חטיבת גבעתי נשלחה לכבוש את המקום, וסיפחו אליה את הפלוגה הימית כתגבור. סתם שלחו אנשים לא מאומנים. היתה שם פאשלה, אם זה היה קורה היום, היו קמות אלף ועדות חקירה".
סיפור הכישלון יצא לאור בדור שבו מדינה שלמה ידעה על אסון לפני משפחות הנספים. הכאב של משפחת פוני נמשך 11 חודשים, בהם נחשב מאיר לנעדר. "הבנו שקרה משהו כשעבר יותר מדי זמן והוא לא בא", משחזרת יפה. "במשך תקופה מסוימת חשבו שהוא עדיין בקרבות, עד שהגיעה הודעה רשמית שהוא נעדר. זה לא היה כמו היום, שההורים יודעים ומעורבים".
בסוף תפסו חייל ערבי אחד, שהבטיח שיספק מידע על הנפגעים בקרב עם הצבא ישחרר אותו. הצבא הסכים והחייל הערבי הוביל את הכוחות לבור, שבו נזרקו גופות ההרוגים בקרב. היו צריכים להגיע עד שיניו של מאיר כדי לזהות אותו ואת מנוחתו האחרונה הוא מצא בקבר אחים. משפחת פוני לא חזרה לעצמה מאז הטרגדיה הזו. "אמא שלנו היתה חיה-מתה", שחזר צביקה. "אבל לא היה לנו זמן לבכות. כשנולדה הבת הבכירה שלי ראיתי שאבא שלי עצוב. אמרתי לו 'אבא, אני קורא לה על שם אחי: מאירה'. בסך הכל רציתי לעודד אותו. אבל זה כבר לא הגיע אליו, היה לו מבט של 'מה זה כבר משנה'".
יותר משהתאבלו ההורים על לכתו של ילד בן 22, הם היו אבלים על הילד שלא הכירו זה שכתב שירים, שנחשב "ארטיסט" בימים שבהם המושג היה הופך כל אדם שאוחז בו לסוג של מוקצה. אבל פוני היה כזה, "הוא אהב את חברה שלו עד שיגעון, כמו שאמן אוהב", סיפרה שולה. לימים, היה זה פסח שהפך את קיבוץ שיריו של פוני למשימת חייו, משימה שבמהלכה נסעו האחים לכפר בית-עפא, לראות את המקום בו איבדו את הילד המופנם עם המשקפיים.
אם יש משהו שרות דולורס וייס זיהתה מיד ב"אני לעצב", השיר אותו תבצע ביום הזיכרון במשדר "עוד מעט נהפוך לשיר", זהו הפטליזם שטמון בשורה כמו "אם יש בארץ אושר וגם עצב, אני לעצב". "גם אני הייתי כזו", אמרה דולורס וייס לוואלה! תרבות. "רק אחרי שקראתי את הטקסט כמה פעמים זה היכה בי אני קוראת מילים של אדם שמת בגיל 22 ופתאום אהבתי אותו כל כך, אפילו שלא יכולתי להכיר אותו. אין בשיר הזה הירואיות או לוחמנות או חדוות קרב. יש פה ילד, שכל החיים היו לפניו".
"אם יש מקום שאני יכולה להזדהות איתו ביום הזיכרון, זה המקום הזה של העצב על החיים שאינם", היא מוסיפה. "אין לי כל כך תחושה של יום הזיכרון כמשהו פטריוטי או קולקטיבי, כי אני לא בת אדם כזו. תודעת החברה והמדינה הן ממש בחיתולים שלהם אצלי, אני מאד מתביישת להגיד את זה. זה לא מסוציומטיות אלא מצירוף נסיבות של מי אני ואיך גדלתי וחייתי. מהבחינה הזו, אין לי תחושה מאד קולקטיבית של יום הזיכרון, אבל חד משמעית אני בעצמי אמא לילדים, ואני עצובה כשאני יודעת על ילד בן 22 שמת במלחמה. זה הורג אותי וקורע אותי".
על הפרויקט
זו השנה השמינית בה נערך פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" בגלי צה"ל. בכל שנה נאספים טקסטים שכתבו חללי צה"ל ומוענקים לאמנים שיבצעו אותם. הפרויקט הניב אף כמה קלאסיקות, כמו "ריבונו של עולם" שכתב בארי חזק והלחין ברי סחרוף ו"שום דבר לא יפגע בי" שביצע יורם חזן מכנסיית השכל למילים של ארז שטרק.
זו גם השנה הראשונה שאתי אנטה, ראש מחלקת התרבות הנכנסת של גל"צ עורכת את הפרויקט יחד עם העורך הוותיק, גולן יוכפז. "זה היה מאוד מרגש בשבילי להצטרף לפרויקט כל כך איכותי כמו 'עוד מעט נהפוך לשיר', פרויקט שהכרתי ואהבתי מאוד עוד לפני שהגעתי לגלי צה"ל", מספרת אנטה. "במשך כמעט שלושה חודשים נחשפתי להרבה חומרים שהשאירו בחורים צעירים, מאות שירים שמתוכם בחרתי כמה עשרות של טקסטים ששלחתי לאמנים ולמלחינים".
"היו בין השירים גם כמה כאלו מאוד אופטימיים, שירי אהבה תמימים ומלאי חיים, כמו הצעירים שכתבו אותם", מוסיפה אנטה. "היו גם חומרים מפתיעים, של אנשים שבתחושה הפנימית שלהם כאילו חזו את המוות, שירים עם הרבה עצב וספקות".
לצד דולורס וייס, משתתפים השנה בפרויקט יהודית רביץ, משה פרץ, דניאלה ספקטור, גידי גוב, ארקדי דוכין וירדנה ארזי. "בגלל ההיכרות רבת השנים שלי עם חלק גדול מהאמנים, הצלחתי 'לנחש', בחלק גדול מהמקרים, מה הטקסטים שידברו אל אמן זה או אחר", אומרת אנטה. "יותר מזה, בשיחה הראשונה שלי איתם, חלק מהאמנים הסתייגו, לא קל להם להתחבר לנושא של השכול, לחלקם היו בעיות של לוח זמנים, של עבודות מקבילות, של אלבום שרק יצא. אבל בסופו של דבר, מה שמשך אותם לתוך הפרוייקט זו לא אני אלא הטקסטים של הבחורים האלו".