ניקה רוזה דנילובה היתה עדיין תלמידת קולג' מן המניין בחוג לפילוסופיה כאשר המוזיקה שלה כבשה את הבלוגספרה והפכה אותה, כלומר את שם הבמה שלה, Zola Jesus לאחת הכוכבות העולות והמסקרנות בסצנת האינדי העולמית, שגם תגיע להופעה ראשונה בישראל ב-14 באפריל במועדון הזאפה בתל אביב.
אבל הסיפור המעניין יותר הוא שרוזה לא הגיחה לשם מבית סטנדרטי או סתם שכונה אופנתית בניו יורק. דנילובה, 22, גדלה ביערות של וויסקונסין וחוותה ילדות בסביבה שהיא עצמה מגדירה "מאתגרת", כזו שהשפיעה ישירות על הדמות שהיא היום. "עבורי, זה הרגיש די טבעי אבל ברור שעקב הנסיבות הסביבתיות היה לי הרבה זמן להיות לבד לחקור", היא מספרת בראיון לוואלה! תרבות.
זה לא נגמר שם: אלו היו חיים לא ממש רגילים עבור דנילובה, שגרה בסביבה מנותקת מטלוויזיה ואינטרנט, עם אבא שהמקצוע שלו הוא צייד וחוזר עם צבאים מתים הביתה, מה שהביא את ניקה דווקא רחוק מהסביבה הפראית ובתור ילדה כבר להתחיל להתעניין באופרה. "לא חשבתי שזה משהו מעט כבד עבור ילדה בת "7 היא מספרת. "פשוט אהבתי לשיר ואהבתי מוזיקה מגיל צעיר, ואופרה מרגישה לי ישר כמו משהו שאני רוצה להתנסות בו, למרות שזה לא משהו שנחשפתי אליו קודם ככה שזה באמת מעט מוזר. אני מאמינה שהרבה מזולה ג'יזס זה שילוב של כל הדברים שעברתי, ובין היתר כישורי האופרה שלו שלקחה חלק גדול מהחיים שלי ובהחלט אחראית בדרך כזו או אחרת למי שאני היום"
על אף שלמדה לא מעט זמן אופרה, היא מעולם לא הופיעה ותמיד העדיפה להתעסק בשירה בחדרי חדרים. בנוסף, החרדות והלחץ מביצועים פומביים גרמו לה לאבד את הקול, מה שהקשה לפעמים על ניקה הבוגרת להופיע עם נפש רגישה כמו שלה. "לפעמים זה קורה עדיין שאני מאבדת את הקול בגלל לחץ, אבל היום זה הרבה פחות גרוע מאשר ההשפעות של המתח עלי בתור ילדה קטנה", היא מספרת.
הפריצה של דנילובה החלה ב-2009, אז הוציאה את אלבום הבכורה שלה,The Spoils" ", אלבום עם חומרים ראשונים מחוספסים שקיבל ביקורות טובות והביא אותה לא הרבה זמן אחרי להופעות משותפות עם פיבר ריי ו-The XX. המפורגנים. בשנתיים שלאחר מכן היא הספיקה לשחרר עוד שני אי.פיז, את אלבומה השני "Stridulum II" שכבר החל לחשוף אמנית מהוקצעת יותר, שמתחילה לעמוד בציפיות שתלו בה המבקרים אחרי האלבום הראשון, אך עדיין צורת ההקלטה הביתית וההגשה שמרה על הקו של החומרים הקודמים ובסוף 2011 הוציאה את "Conatus" שכבר הוקלט באולפן ונשמע בוגר בהרבה.
"גם העבודה על 'Conatus' התחילה בבית, אבל אז באמת עברתי לאולפן של חבר ועבדנו על זה שם וזו הפעם הראשונה בעצם שעבדתי על המוזיקה שלי עם מישהו אחר" היא מספרת. "זה היה מאוד מאיים בהתחלה, אבל אני שמחה שהצלחתי לשמור על שליטה מלאה על הנעשה. זה משהו שמאוד פחדתי ממנו , איבוד השליטה היצירתית. אבל ללכת לעבוד באמת באולפן של מישהו אחר נתן לי לעבוד עם ציוד אחר בחלל שונה ממה שאני רגילה וכמובן עוד אוזן נוספת שעזרה לי לעשות את זה הכי גדול שיכולתי".
הרגשת שאבדו דברים במעבר בין ההקלטות הביתיות לאלבום הזה?
"כן יש דברים קטנים שהיו חסרים לי. עבודה עם מישהו נוסף שמה אותי במקום מודע יותר כי כשאני עובדת לבד אני בכלל לא חושבת שמישהו ישמע את זה מתישהו, אבל כשהבאתי את העבודה לאולפן של מישהו אחר התחלתי לעבוד על החומרים בצורה ש'תרצה' את האוזן של אדם אחר וזה גם גרם לי לחשוב על הקהל שעומד לשמוע את החומרים האלה. זה שינה במובן מסוים את הצורה שבה אני שרה. אני קצת יותר מחושבת באלבום הזה"
כמובן שבכל הזמן הזה ניקה היא עדיין סטודנטית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, בה היא סיימה את לימודיה רק בקיץ האחרון. "כשאני חושבת על זה היום, זה באמת מצב קצת לא רגיל, אבל בגלל שעבדתי כל כך קשה, גם בלימודים וגם על המוזיקה, לא עצרתי אף פעם לחשוב כמה זה סוריאליסטי בזמן אמת", היא מספרת.
לא היה בך חלק שרצה להיות תלמידת קולג' רגילה?
"הייתי כל כך מרוכזת במטרה שלי שלא באמת חשבתי על דברים שאנשים סביבי עשו מעבר ללמוד, כמו לחגוג במסיבות ולחיות חיי קולג' למרות שממקום מסוים מעניין איך זה היה לחוות את זה באמת"
איך החברים לכיתה הגיבו להצלחה שלך?
"אני לא ממש יודעת. לא היו לי חברים בקולג' ככה שאני לא יודעת איך הם קיבלו את החשיפה שלי או אם הם בכלל ידעו מי אני"
גם דיוויד לינץ' התלהב מזולה ג'יזס:
השינוי אותו עברה ניקה מהאלבום הראשון לשלישי מתבטא לא רק במוזיקה עצמה, אלא גם בצורתה החיצונית: בהתחלה, היתה ניקה מופיעה רוב הזמן כשהיא לבושה שחורים, מה שהקל על מבקרי המוזיקה והעיתונאים להשוות אותה לסוזי מסוזי והבנשיז ולתייג אותה כחלק מאיזשהו זרם גותי גרסת 2.0. "גם אינדסטריאל זה ז'אנר שניסו להדביק לי", היא אומרת. "אני בטח לא מסתכלת על עצמי ככה, אני פשוט מנסה ליצור משהו שהוא מאוד אמיתי וכן, שמגיע עמוק מתוכי. אני לא מחפשת השראות מבחוץ כי יש כל כך הרבה אצלי בפנים".
מוריסי פעם כתב את השורה המשעשעת "אני לובש שחור מבחוץ כי שחור זה מה שאני מרגיש בפנים" ואת שהתחלת את הקריירה היית באמת לובשת רק שחור ועשית מעבר למשהו הרבה יותר בהיר לעיתים. מה גרם למהפך הזה?
"הרגשתי שאני צריכה לדחוף את עצמי ולהתנסות בלוח צבעים אחר, למרות שעדיין נשארתי בספקטרום המונוכרומטי", היא אומרת תוך כדי התקף צחוק קל. "השינוי היה משהו שחשתי שהוא הכרחי עבורי והוא הגיע מבפנים מעבר לזה שרציתי קצת לאתגר את המקום שהיה לי בו נוח".
מעבר למוזיקה, החל לצמוח עניין סביב זולה ג'יזס באספקט אופנתי: מופע הבכורה שלה באירופה היה בשבוע האופנה במילאנו, לאחר שנבחרה על ידי המעצב Angelos Frentzos. השמועה אומרת שבתי אופנה כמו מיו מיו ופראדה מביעים בה עניין ובכלל נדמה שהיא מופיעה יותר במגזיני אופנה מאשר במגזיני מוזיקה. "לא מתעסקת במחשבה הזאת של 'אייקון אופנה' יותר מדי", היא אומרת. "יש לי הבחנה מאוד ברורה בין משהו שאני אוהבת למה שלא. ביטחון כזה יכול להיתפס כ'אופנה', כשבעצם זה רק רעיון פשוט של טעם והעדפה. אני כן מאמינה שאני יודעת איך אני רוצה שהוויזואליות תיתפס לצד המוזיקה".
שהתחלת לעבוד על חומרים כזולה ג'יזס חשבת יום אחד שזה יצליח ככה?
"כל החיים ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אז הרצון להצלחה היה שם כל הזמן אז שזה התחיל לקרות לא הייתי כל כך מופתעת אבל עדיין אני מתרגשת מתגובות של אנשים".
קיים בך חשש שההצלחה הזו תוביל אותך למקום של כוכבת פופ או אמנית שמזוהה עם זרם מרכזי יותר?
"אני לא חוששת מזה. אני מאמינה שכל עוד אני אוכל להישאר נאמנה למה שאני מאמינה בו בתור מוזיקאית ואם עוד אנשים יאהבו את מה שאני מביאה איתי, זה ירגש אותי מאוד, כמו גם אם כמות גדולה של אנשים תהיה מוכנה לקבל את הדברים שילדה קטנה כמוני מביאה בתור אמנית, מבלי שאני אצטרך להתפשר על שום דבר".
בין כל החוויות שהספקת לעבור בתקופה המסחררת הזו את זוכרת סיפור אחד במיוחד?
"המגורים בהוליווד שמים אותך בסיטואציות מוזרות כמעט כל יום. התרבות האמריקאית ממש בפתח הדלת שלך. פעם אחת נכנסתי בטעות לשירותים באמצע שסטיבן טיילר היה שם. אני זוכרת שקפצתי סמוקה ולא הפסקתי להתנצל והוא בקוליות אמר שזה לא נורא זה, לא עניין גדול ושדברים כאלה קורים לו כל יום".
זולה ג'יזס תופיע בישראל ב-14 באפריל במועדון הזאפה בתל אביב, בהופעה בהפקת חברת נרנג'ה, המיכהטרוניקס ודם דם.