אחד המעשים הכי עיקשים בהרחבת גבולותיו המוזיקליים של אדם זה או אחר, הוא הניסיון לגרום לו או לה להבין שגם אם אהבתו לאמן או לאלבום היא אהבת אמת נטולת גבולות וסייגים, עדיין ניתן, ואף משתלם, לחלוק את אותה התאווה עם עוד ועוד אמנים. אף אחד מהם לא חייב לערער את ההגמוניה של הפייבוריט שלך, פשוט יש מקום לכולם. "רדיוהד זה עלא כיפ-כיפאק" אמרתי פעם למישהו, "אבל עם כל הכבוד, זה לא שהם המציאו את המוזיקה המודרנית. מה עם הסמית'ס, הם הרי היו לפניהם והשפיעו עליהם? מה עם אפקס טווין שהם כל כך אוהבים? מה עם גראנדדי שמשדרים על סקאלה דומה?". "לא, אין כמו רדיוהד" הייתה התשובה המבעסת שקיבלתי.
בחורף האחרון שמעתי את המשפט הבא - "רוצה לשמוע מאיפה רדיוהד לקחו הכל? שמע את זה", אמר לי אבנר, המוכר בחנות התקליטים "קצת אחרת", והכניס לקומפקט את "Suddenly One Summer", אלבומו היחידי של JK And Co.. מהרמקולים סבבו אותנו פסנתרים הפוכים, שכאילו ממשיכים את הנקודה בה נגמר "A Day In The Life" של הביטלס, נכנס גרוב תופים ספק אורגני-ספק אלקטרוני, ושכה אחייה אם לא היה זה קולו של תום יורק שהחל לשיר. אותה אינטונאציה ולחן שעושה לבכות. ואתם יודעים מה? התקליט המהמם הזה יצא ב-69'. כמה פעמים שמעתם על להקות שמושפעות מרדיוהד, ואולי אפילו פטרתם אותם בגלל זה בזלזול. אני לא יודע אם מישהו מרדיוהד מכיר את ג'יי.קיי אנד קו, אבל ממש קשה להאמין שלא. נקודה למחשבה.
מכל להקות הפסיכדליה של הסיקסטיז תמיד הכי אהבתי את Love. השילוב בין החספוס המיוסר של ארתור לי הסולן, תזמורי הפופ העשירים, ומלחמת האהבה בין לכלוך הרוק אנ' רול למלודיות המתוקות סגרו לי את פינת הפסיכדליה בחיים. כבר שנים שאני הרוס מהם, כולל אלבום ההופעה מהשנה שעברה, שמחדש את "Forever Changes" המופתי, ולטעמי ממש מתחרה במקור, לפחות ברמת התשוקה. משום מה לא ניסיתי אפילו לחפש ריגוש באותה עוצמה מאותו תחום, פשוט כי הרגשתי שלאב היא הפסגה, אז בשביל מה להתאמץ? ואז פגשתי את אבנר ואת אנשי החנות הזאת, "קצת אחרת", שאם יש משהו שהיא בנויה עליו, הרי זו אהבה מדבקת עד אין קץ למוזיקה. למה להסתפק במועט כשיש כל כך הרבה דברים טובים? "קצת אחרת" הקטנה והמשפחתית מתמחה בפרוגרסיב-רוק, הארד-רוק וכל מה שנוגן והוקלט במהלך שנות השישים והשבעים, אבל מוכריה מאוהבים עד כלות בפסיכדליה, גראז', בלוז וגם, לא פעם , בחיבורים שלהם לFאנק ולג'אז. אני עדיין הכי אוהב את לאב, אבל בשנה האחרונה בזכותם הכרתי והקשבתי ליותר תקליטי פסיכדליה מששמעתי כל החיים. מג'יי קיי אנד קו, דרך בובי קאלנדר, Twink, Fifty Foot Hose ורבים אחרים, וזאת מבלי להזכיר את הדברים ה"מוכרים" יותר שמסתובבים בחנות, מה-Silver Apples ועד The United States Of America.
שלל צבעי ההזייה
וכל עושר העבר הזה, רק מעורר בי יותר את ההערכה להרכבים שעושים עם זה משהו חדש בימינו. The Earlies, חבורה בריטית-טקסנית, רחוקה מלנסות ולמחזר את מה שהיה פעם, אבל תוך שימוש ביסודות פופ שכולם בשלל צבעי הזיות, הם רקמו את אחד האלבומים הקסומים והמרתקים של השנה.
"These Were The Earlies", האלבום החדש והראשון שלהם, נשמע לפעמים כמו סשנים של להקת פסיכדליה סיקטיזית באולפני ההקלטה של חברת האלקטרוניקה הגרמנית והעדכנית Morr. לפעמים נדמה שזה מה שהיה קורה לפריימל סקרים אילולי וויתרו על הפסיכדליה האלקטרונית של "סקרידמדילקה" לטובת אלבום הרוק-Fאנק שבא אחריו. אין ספק שהארליז מתכתבים גם עם הצלילה ההזויה של ספייסמן 3 מסוף שנות השמונים, ושהם בקיאים גם ברזי הפליימינג ליפס. אבל משהו באלבום הזה מתנהל בקלילות מרחפת. אין פה את הכבדות ההפקתית של אלבומי הליפס האחרונים, ולבטח לא את הדרמה המסיבית של מרקורי רב מאותה משפחה. אצל הארליז אפשר למצוא הרמוניות ביץ' בויז, שירה סמכותית אבל עדינה, כמעט אליוט סמיתית לפרקים, השפעות תזמורתיות של סאן רא, ואם כבר אפשר להשוות אותם ללהקה עכשווית ואיכותית, הרי שהארליז הם במידה רבה הגרסה הגברית והמחבקת של ברודקאסט. האלבום הזה גם מעורר את הפינה בלב ששמורה ל"Giant Steps" מ-93', האלבום הססגוני והמופלא ביותר של הבו רדליז הבריטים, שיצרו עולם חדש ומרהיב מהפופ הפסיכדלי שבלעו לארוחת בוקר.
העבר לא מבטל את ההווה והעתיד לקיבינימט, ואלה לא מבטלים אותו בחזרה. לכו ל"קצת אחרת" ותגידו להם שהווייט סטרייפס היא הלהקה שהמציאה את הגראז'-רוק. נראה אם אחרי משפט כזה לא תגלו שם עולם חדש ומופלא.
The Earlies, "These Were The Earlies" (יבוא; Names)