וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפסד טכני

ניב הדס

15.8.2006 / 12:22

התיעודי "High Tech Soul" מבוים רע וממחזר לעייפה את סיפור לידת הטכנו. בכל זאת, ניב הדס מצא בו רגעים שווים

כל מי שאי פעם נכנס לסלון של משפחת באנדי יודע שאבי המשפחה, אל, הבקיע ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד (ואם לא הגיע עם ידע מוקדם, נאלץ לשמוע את הסיפור כולל הפולקלור שמאחוריו והמסקנות שאליהן הוביל). העובדה הזו, זניחה עבור הרוב המוחלט של האנושות – ובלתי נשכחת למי שנאלץ, בשל חייו האפורים, להיאחז בה כשריד אחרון לחיים עם תקווה שנמוגה, שימשה, ולא בכדי, את היוצרים של הסדרה הקומית "נשואים פלוס" במשך שנים. שבר החלום הוא אחד מאבות המזון ההכרחיים שממנה בנויה הדרמה האמריקאית המודרנית. במשפחת באנדי השתמשו בו כדי להציג דמות נלעגת, שאינה מסוגלת לחיות את ההווה, מכיוון שהעבר שיכל להוביל את אל לעתיד שונה, חמק ממנו ברגע האחרון, ועדיין רודף אותו.

גם לחואן אטקינס, דריק מיי וקווין סונדרסון יש את סיפור ארבעת הטאצ'דאונים שלהם. קוראים לו "אנחנו המצאנו את הטכנו", ונדמה כי בכל הזדמנות ניתנת, הם ישובו ויספרו כיצד המציאו את הז'אנר ששינה לכל כך הרבה אנשים את החיים. לכולנו, אם אתם באמת מתעקשים. ועדיין, למרות ההשפעה העצומה שלהם והשינוי שהביאה שלישיית בלאוויל (נא לא להתבלבל עם סרט מצויר בעל אותו שם – בלאוויל היה פרבר בדטרויט שבו הכירו השלושה וזה הכינוי לו זכו), משום מה דורשים חבריה את הכבוד הלכאורה-אבוד שלהם פעם אחר פעם.

לפני שנתיים וחצי יצא לי לראיין את שלושת הפיונירים תוך חודש. מיי החריב אז את האומן הירושלמי באחת המסיבות הכי טובות בהן נכחתי אי פעם; סונדרסון ואטקינס ניגנו כעבור זמן קצר זה מול זה בשני מועדונים תל אביביים ונפגשו לראשונה מזה כמה שנים בארוחה שנכחתי בה, והוכיחה באופן סופי שלאדם אסור לעולם לפגוש את הגיבורים שלו. את שלושתם התביישתי לשאול על הימים ההם, מתוך התחשבות, אולם הופתעתי כי הנושא היחיד בו עיניהם הכבויות נדלקות לפתע, הוא כאשר הם משחזרים בסיפורים את ימיהם כקדם. מה שמוזר כאן, הוא שבניגוד לבאנדי שחוזר על סיפורו מסיבות מובנות, קשה לומר כי החיים הפנו להם עורף.

שלושת הטנורים

סרט דוקומנטרי חדש בשם "High Tech Soul", שביים גארי ברדאו, משמש עבור אטקינס, מיי וסונדרסון כפלטפורמה נוספת לספר את סיפורם בפעם המי-יודע-כמה. ברדאו, דטרויטופיל גאה, מנסה לתאר את הטכנו כסגנון שיכל להיווצר רק בעיר המכוניות כשהוא סוקר את הפרעות של 1967 (רצח מרטין לותר קינג), הנטישה ההמונית שהשאירה מטרופולין ענק מרוקן (באופן יחסי) מאדם, וכמובן את מפעלי התעשייה הרבים שבהם עבדו אנשים לצד רובוטים.

משם מגיע ברדאו לשלושת הטנורים, מנסה למצוא מה מייחד את כולם (אטקינס הוא ה"אוריג'ינייטור" – הראשון שיצר את המוזיקה ומי שתבע את המונח "טכנו"; מיי הוא ה"אינוווייטור", שלקח את הז'אנר קדימה וסונדרסון הוא ה"אליווייטור", שהצליח לתווך הכי טוב בין טכנו לקהל הרחב) ובודק את סך כל ההשפעות עליהם - ספרות מדע בדיוני (המונח "טכנו" מגיע מ"הגל השלישי" של אלווין טופלר), מוזיקת סינתיסייזרים אירופאית (קראפטוורק כמובן, אבל גם דפש מוד, תומפסון טווינז ויאזו) וFאנק חללי (פארליימנט/פאנקדליק).

הבעיה הגדולה היא, שכל מי שקצת מתעניין בז'אנר, כבר שמע את הפרטים הללו אינספור פעמים (לפחות המשפט הקבוע של דריק מיי "טכנו זה לשים בתוך אותה מעלית את קראפטוורק ופאנקדליק" נעדר מכאן), וברדאו כמעט ולא מצליח להביא זווית חדשה (ספק אם בכלל יש כזו). גם נדבכים הכרחיים לסיפור כמו המורשת השחורה של חברת התקליטים המקומית מוטאון על הטכנו, היחסים המפרים עם העיר השכנה שיקגו (בה הומצא ההאוס), או הדימיון המכאני בין הגראז'-Pאנק המתכתי של הסטוג'ס, שנולד גם הוא בדטרויט בנסיבות דומות, לטכנו, נעדרים מ"High Tech Soul" באופן תמוה. יאללה, כמה פעמים אפשר לשמוע את "סטרינגס אוף לייף" כשברקע דריק מיי מחייך ומספר כמה הוא ענק?

אולם, החיסרון הגדול ביותר של הסרט, הוא לא מיחזור החומרים, אלא דווקא הנחיתות הקולנועית שלו אל מול סרטים דוקומנטריים מוזיקליים אחרים. אם המטרה של ברדאו הייתה לעשות צדק עם הטכנו ולהפוך אותו לקאנוני בעזרת תיעוד קולנועי, הרי שהוא לא מצליח, ביכולות הקולנועיות הלקויות שלו, לספר סיפור שיעניין גם מעבר לערך המוזיקלי שבו. "סקרץ'", למשל, הסרט שעשה בדיוק את אותו הדבר לתרבות הפטיפוניזם ומאותה נקודת מוצא, הצליח ליצור עניין גם במי שלא מחורפן ממיקסטייפים של פאנקמאסטר פלקס, או מחזיק בבית את הראשון של די ג'יי שאדו באריזת קרטון.

ועדיין, למרות סיפור מסגרת שחוק ובימוי חסר השראה, יש ב"High Tech Soul" חן, שמגיע, כמו תמיד, ברגעים הכי פחות צפויים. כשמבקשים מכולם לתאר את דריק מיי ורואים שאף אחד לא סובל את הטיפוס הבוגדני והמלוקק הזה (סונדרסון מספר שהם הכירו כשהוא דפק למיי מכות, כי היה לו פה גדול); כשאדי "פלאשין" פולקס, משחק אותה איציק מרדכי ומספר איך השלושה בעצם דחקו אותו הצידה, נטלו ממנו את הבכורה והשאירו אותו גלמוד (מי שראה את "Some Kind of Monster" על מטאליקה ייזכר ישר בדייב מאסטיין); או הזיכרונות של ריצ'י האוטין מהרייבים הראשונים שהיו עורכים הוא וג'ון אקווהויוה. אל אלה מצטרף הפסקול הכי בנזונה בעולם – הקרמשניט של הדטרויט טכנו – שאם אין לכם את כל הקטעים ממנו, רוצו תכף ומיד לסולסיק שלכם (למרות שהדטרויטים היו תולים אתכם).

אז נכון שמדובר בסרט חלש, אבל גם כזה – בייחוד אם אתם עדיין לא מכירים את הסיפור השלם - שיקצר לכם כמה תהליכים בדרך להבין מה כל כך הרבה אנשים עושים שם ביחד על הרחבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully