ביאליק סטוק

בהופעות הראשונות של דורלקס סדלקס בשנת 84', ביצענו את "על השחיטה" של ביאליק. צפצופים אלקטרוניים ומקצבים צורמים שהפקנו מתיפוף על מתכות ליוו את מילות השיר של ביאליק והרגשנו שהמילים מתאימות בדיוק לרקע הזה. המילים הארכאיות תאמו את המוזיקה הרועשת והמודרנית גם כי נוצר ניגוד מעניין וגישור בין דורות כי המוזיקה הרועשת סימלה בעיני הריסות וזמן של שבירה, ואילו השפה הארכאית של ביאליק היא מעין מקום נטוש. במשפט "...נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", השלכנו על הקהל חלקי עופות שנאספו יום לפני כן בשוק. הקהל נס על נפשו.

האקט הזה, בשילוב המוזיקה והמילים נראו לנו אז הדרך הנכונה לתרגם את התחושות האישיות של הפחד, החרדה וחוסר האונים ולשחרר אלימות בריאה של גיל נעורים. השיר מופיע בקלטת שהפצנו באותה שנה ששמה "עוצמים עיניים וממשיכים לירות עוצמים עיניים וממשיכים לראות". בסוף שנת 2004 הוצאתי דיסק סולו חדש, קראתי לו "בלב הבריכה הנרדמת". העבודה על הדיסק ארכה בערך חצי שנה. ההקלטות לוו בקריאה של חומרים שונים ומשונים שסיפקו השראה, ביניהם שירים של ביאליק שהיו לי מקור כזה במשך שנים. לאחר סיום הקלטת הדיסק קראתי את "הברכה" שנכתב בשנת 1905. הפואמה הקסימה אותי, והמוזיקה שכתבתי נראתה לי כהמשך וכהרחבה שלה. המוזיקה בדיסק מלווה בקולות פכפוך של מים המופקים מכלי נגינה שבניתי ומפיק סאונדים מזרימת מים. קראתי לו "מעיין הבתולים", והוא זה שנתן לי השראה. רציתי ליצור אווירה חלומית הזייתית שתתן תחושה של מסע בזיכרון, זיכרון קולקטיבי ואישי. מוזיקה שתדמה השתקפויות ותחושות של מקומות שונים, בדיוק אותן תחושות שעולות אצלי כשאני מבקר במחוזותיו של ביאליק.

האסוציאציות האישיות שמתעוררות בי כשאני קורא את שיריו של ביאליק, דימוייו והשימוש בשפתו הפיוטית כבמקום - מקום שבקריאת שיריו מחבר אותי לעולם נטוש עזוב וחלומי המורכב ממסתרים וממסתורין. עולם נופי-נפש פנימיים אפלים ומוארים עולמות של תפאורות קדמוניות. עולם ישן אך חידתי ומשוכלל ומגרה ליצירה, שעלי לשוב אליו כדי למצוא בו את עצמי מחדש. אני לא רואה במסעות האלה משהו נוסטלגי אלא ניסיון לבנות גשר בין הווה לעבר, למצוא שורשים למקור ליצירה עכשווית. שורשים, שחשובים דווקא עכשיו, מאחר שלדעתי קשה למצוא בארץ פרספקטיבה המתבוננת בעתיד כלשהו. הישראליות של היום עדיין מתקשה להחזיק בתוכה את הגלותי, כמו שקשה לה לראות בארץ אפשרות לעתיד. שיריו של ביאליק מהווים עבורי נחמה מסוימת או מקור תקווה, אולי בגלל שהם קוראים לי לפענח אותם מחדש.

השירים והסיפורים של ביאליק מזכירים סרטים וציורים מהתקופה האקספרסיוניסטית, ומתחברים לשירים של בודלר ויוצרים שכמותו. בין השאר, עוסקים השירים שלו בתחושות אימה של אחרית, רצופים בכוחות נפש אפלים המתפרצים מהמעמקים וכוחות קמאיים שעולים מתהומות, אך השפה הפיוטית שלו עומדת מול הפורענות ומגוננת מפניה.

בימים אלו יצא לאור בהוצאת "דביר" ספר שיריו של ביאליק בעריכת אבנר הולצמן. במהדורה שערך, השירים מופיעים לפי סדר כתיבתם ונוספו הערות ובאורי מילים היכולים לעזור לקורא לעשות הקשרים היסטוריים וביוגרפיים לחייו של ביאליק.
מי שמתגבר על הדימוי של "המשורר הלאומי" ושיעורי ספרות בתיכון יכול לצאת למסע מרתק ועשיר של חורבן והתחדשות בנתיב השירים: "גמדי ליל", "רזי ליל", "צפרירים", "זוהר", "ידעתי בליל ערפל", "קראו לנחשים", "מתי מדבר", "מגילת האש" ו"הבריכה". היום יש משנה תוקף לשירתו של ביאליק דווקא בגלל המחשבה ההומניסטית שביסודה, שיכולה להוסיף כוחות חיים ויצירה בזמנים אלו.