מהי ההופעה הכי טובה שהיתה בארץ, זו שאלה שאין עליה תשובה מוחלטת. לדעת רבים זו מטליקה, בשבילי זה ניק קייב בפסטיבל הבלוז, עד שאתמול הגיעו הסטוג'ס והפכו לכולם את הראש. גם האדישים שבצופים, שניסו רק להנהן בראשם וללגום בירה בנועם, קלטו בערך בשיר השני שהם חוזים בדבר הכי מדויק, הכי אמיתי, הכי רוק'נרול, שנראה במדבר ההופעות בארצנו.
כמעט 40 שנה אחרי שהסטוג'ס יצאו לאוויר העולם, הרוק'נרול לעולם לא יגיע לאותה רמת פשטות וכנות, ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו והתלבטתם האם להזיז את הטוסיק הגדול שטיפחתם עד לגני התערוכה בתל-אביב בשביל להקה מזדקנת, באו החברים של איגי והוכיחו שאת הגיטרות שלהם כבר לא מייצרים יותר. גם לא את הג'ינס הכחול הצמוד של איגי.
אם היה מדובר בהופעת רוק שכיחה בישראל אמן שעושה טובה שהוא מנגן וקהל שעושה טובה שהוא זז אפשר היה להלין, כמו שאנחנו אוהבים: ההופעה של הסטוג'ס אכן היתה קצרה מדי, לא קיבלנו אף שיר מ- "Raw Power", כולל "Search and Destroy", הקהל נשאר עדיין רעב בסוף. אבל רגע, זה לא מה שקרה לכולנו אחרי האזנה של חצי שעה וקצת לתקליט הראשון של הסטוג'ס? זה לא בערך הרעיון עליו מבוססת קפסולת הרוק'נרול הטהורה והמהודקת הזאת? איגי אף פעם לא שאף להשביע את האנשים שניסו לצלול איתו, אלא רק לפתח מחדש את הרעב, הוא התשוקה לחיים.
גם בשעה ומשהו שהתברכנו בהן אמש, איגי השאיר בישראל הצינית סטנדרטים אמנותיים שקשה יהיה לשחזר והעביר את המסר שלו אחרי הקפיצה הראשונה שלו לקהל, שבאה כבר אחרי 10 דקות. במקרים אחרים הטריק המלוכלך של לבצע את הלהיט הגדול גם במהלך ההופעה וגם במהלך ההדרן לא היה עובד בישראל, אבל במקרה של אמש אף אחד לא היה מתנגד לעוד "I Wanna Be Your Dog" . אני לפחות קפצתי יותר גבוה בפעם השנייה.
המסר שהותירו הסטוג'ס בתל אביב הוא הרבה יותר גדול מהקפיצות, הצווחות, היללות, עוויתות הגוף, איתן איגי פופ מגיע לנקודה הכי פנימית של הצופים ונותן להם כלים להיום הם עצמם. איגי והסטוג'ס הוכיחו לקהל הציני שהגיע לצפות מרחוק בקמטים שעל גופו שרוק'נרול יכול להיות דרך חיים גם בשנת 2007, גם בגיל 60. שאפשר להיות גם אידיוט וגם צודק, ובעצם אין דרך אחרת להישאר שפוי בעולם הזה בלי הגישה האבסורדית של הסטוג'ס. נהוג לחשוב היום, בעיקר בישראל המצורעת, שרוק'נרול לא יכול לתת לבן אדם קצב וסגנון לאורך זמן. שזו אפיזודה רגעית שגוועת בגיל 30, שאין לסגנון החיים הזה תקנה אמיתית מעבר למבט נוסטלגי על הסיקסטיז וחולצה של הראמונז בארון. משפחה, ילדים, קרחת, אתם יודעים. גם חלק מהרוקרים הכי גדולים מרדו באידיאולוגיה שהם חיברו, אחדים מהם טענו לנעורים מבוזבזים על מרד חסר ערך וסיכוי.
הסטוג'ס לימדו את האנשים שהאמינו לשטות הזו והגיעו לגני התערוכה עם משקולות על הלב והרגליים, שאפשר לנצח את הגורל. שהאינפנטליות של הסטוג'ס היא עדיין התובנה הכי חזקה שחובב מוזיקה יכול להגיע אליה. ואיגי פופ שכנע איתה אמש לא מעט אנשים סקפטיים, שיצאו מההופעה שלו מזיעים בדיוק כמו האמן שזה עתה ירד מהבמה ועם ברק ילדותי בעיניים, כאילו רק עכשיו הם האזינו בפעם הראשונה לסטוג'ס.
הסטוג'ס, הייניקן וייבס בגני התערוכה, ביתן 1, ת''א
פופרז
8.7.2007 / 11:44