תראו אותם

לא באתי לדבר על הזיכרונות שלי. מלבד התבוססות עצמית בנוסטלגיה אין בהם טעם. אבל הם יעלו ממילא, גם אם אדחק אותם הצידה. לא באתי לדבר על ההיסטוריה של מופע הארנבות של ד"ר קספר. מלבד העלאה באוב של כרוניקה של התנהלות של להקת רוק שהיתה ואיננה, אין בה עניין, ברם היא הכרחית. לא באתי לדבר על קאמבקים. מלבד הכללות שיבהירו כי מה שהיה הוא מה שיהיה, אין בהם מהות, אלא שכאן ישנו יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כן רציתי לדבר על הברמנית שלבשה שמלה אדומה וקלעה שתי צמות, אבל מי שלא היה שם ולא ראה, או ראה ולא הבין, או הבין ולא צחק, לא יידע מה לעשות עם האינפורמציה הזו, אבל כדאי לו לנסות ולדמיין אותה.

איני יכול לזכור בכמה הופעות של הקספרים הייתי בחיי. מפסטיבל ערד, כאשר הופיעו בכיכר נידחת בערב להקות צעירות בהנחיית יואב קוטנר, דרך מסיבת חנוכה של תיכון רוטברג ברמת השרון, מיליון הופעות ברוקסן, מרכז הטניס, הארד רוק קפה ועוד ועוד. אפילו הספקתי לראות הופעה שלהם עם שי נובלמן בתפקיד הבסיסט. וזה לא שהייתי כזה מעריץ גדול, אבל מה היה לי לעשות כשהייתי נער אם ללא ללכת להופעות של ד"ר קספר? בטח שלא ללכת להופעות של איפה הילד. אלא שההופעה ביום שישי האחרון בבארבי היתה שונה מכל אלו בתכלית. היא גם היתה שונה מסיבובון הקאמבק של לפני שלוש שנים. היא היתה שונה משום שהיא הציגה להקה רעבה, ולא אוסף דהוי ואקראי של אנשים עם מכנה משותף בעברם ובעיות כלכליות בהווה. היא גם הוכיחה שאפילו בישראל קיים לעתים המושג צדק היסטורי.

הצדק ההיסטורי נעשה עם "הו הו" האלבום השלישי של הקספרים, אחד מאלבומי הפופ השלמים שיצאו בעברית ובזמן אמת לא זכה להכרה הראויה לו – בהופעה "השיר שלי", "יותר מדי", "רוח גדולה", "הו הו" וכמובן "אחלום לנצח" הם המנונים בלתי מעורערים; הצדק ההיסטורי נעשה עם אורן ברזילי שתפס ללא שום עוררין את עמדת הפרונטמן ולקח אותה בשתי ידיים – הוא זה שמתקשר עם הקהל ומטריף אותו, לוקח את ההובלה בשירה ברוב השירים, מספר סיפורים אינטימיים מימי בית הספר והצבא ומוכיח שגרוב וכריזמה הן אינן תכונות נרכשות; הצדק ההיסטורי נעשה עם מדונה, שזכתה לקאבר של "Hung Up" (שמישהו יעלה את כבר ליוטיוב ונגמור עם זה), שלימד שלפני שקספר היא להקת רוק, היא להקה עם אינסטינקטים פופיים חדים – יודעת לצטט בחינניות מבלי להידרש לגנבות סרות טעם ויודעת למצות את הרגע. בקאבר הזה נשמעו לפתע הקספרים כמו הקלאקסונז, אלא שבמחשבה שנייה הם נשמעו כמוהם גם בזמן אמת. רציתם ניו-רייב? קבלו את "שיר ההפלגה" בגרסת 2007 עם קוואמי.

ובעיקר הצדק ההיסטורי נעשה עם הקהל, אותו כינה ברזילי "קהל חתיך" ולא בכדי. צעירים לפני צבא שידעו כל מילה של כל שיר, עשו כבוד לקטעים הפחות-מוכרים מבלי להוריד את רמת המתח באוויר ושתו בצמא את שני השירים החדשים (והלא רעים בכלל). הצדק נעשה עמם משום שבאקלים השמרני הבלתי סביר של ימינו, בו נוהגים לזלזל בקהל, מופע הארנבות של ד"ר קספר היא להקה שעושה את מה שהיא עושה הכי טוב, מבלי להתפשר או להתחנף, אלא מתוך כבוד לעצמה ולקהל שבא לשמוע אותה. כשאתה מביט ב-1,000 ילדים שעולים אחד על השני וצורחים וקופצים ובועטים ושורטים ונותנים אנרגיה שיכולה להספיק עד חוף גולן וחזרה, אתה תוהה איך אחרי 11 שנה אין שום תהודה לפעילות של קספר במוזיקה הישראלית, איך לא קם להם אף יורש שמערבב כל כך הרבה כיף, הומור, שמחת חיים, פופ מדבק, רוק סוחף ואהבה למוזיקה ביצירה שלו? ואז אתה חוזר הביתה עם המחשבה הזו שמפרפרת לך בראש ומקשיב לשורה כמו "אני לא עצוב שהיא הלכה מכאן, אני לא עצוב אני משועמם" ועדיין אין לך תשובה.