עוד לא גנבתי, די!

השבוע התבשרנו שהגיטריסט ג'ו סטריאני תובע את הלהקה הבריטית קולדפליי על הפרה של זכויות יוצרים. הטענה היא ששירה של הלהקה, "ויוה לה וידה", שמועמד לפרס הגראמי, מפר את זכויות היוצרים בקטע של סטריאני "If I Could Fly" מאלבומו משנת 2004. למעשה מאשים הגיטריסט את קולדפליי במעשה של פלגיאט מוזיקאלי, בכך שהלהקה מייחסת ומנכסת לעצמה מוזיקה שאינה שלה. לא כל פלגיאט הוא הפרת זכות יוצרים, וכך גם לא כל העתקה. אפשר ליטול ולהעתיק חומרים לא מוגנים כגון שירים עממיים, מוסיקה של מלחינים שנפטרו לפני למעלה מ – 70 שנה, להעתיק רעיונות מוזיקליים להבדיל מדרכי הביטוי שלהם וכיוצא באלה – כל אלה חומרים המצויים בנחלת הכלל והשימוש בהם מותר לכל.

שורש המחלוקת במקרה זה נוגע לחטיבה מוזיקלית המהווה את הבית (verse) בשיר הנודע של קולדפליי, שבקטע של סטריאני, היא הנושא שעל בסיסו הוא מאלתר בקטע של כ – 6 דקות. החטיבה המוזיקלית היא פריודה בת 8 תיבות (4 ו – 4) בעלת מבנה ומהלך הרמוני סטנדרטי למדי, וקו מלודי לא נדיר במיוחד ברמת השלד. ישנה זהות כמעט מוחלטת בין שני המקטעים בכל הנוגע לחומר המוזיקאלי שבמחלוקת: המהלך ההרמוני זהה לחלוטין, ואילו הקו המלודי זהה למעט שינויים שניתן לייחסם להבדלים שבין הז'אנרים. בשני המקרים, המקטעים האלו הם החותם של השירים. צריך לזכור, שדיני זכויות היוצרים, להבדיל מדיני הפטנטים, אינם מעניקים מונופול לבעל הזכויות. לא מספיק שיצרת יצירה זהה או דומה ליצירה מוקדמת ומוגנת כדי שתימצא מפר זכויות, אלא יש להראות שהייתה העתקה של יוצר מאוחר מיצירתו של יוצר מוקדם.

מאחר שבמקרים נדירים מאוד ניתן יהיה להוכיח בראיות ישירות שהיתה העתקה (יש להניח שאיש לא עמד מאחורי גבו של כריס מרטין בעליית הגג בה הוא כותב לאור נר, או באחוזתו לאור הפלורסנט), נזקקים בתי המשפט להוכחת ההעתקה באמצעות ראיות נסיבתיות. על פי מבחן העזר השיפוטי שנקבע להכרעה בתיקים מהזוג הזה, סטריאני יצטרך להוכיח בבית המשפט הפדרלי של קליפורניה, אליו הוגשה תביעתו, שלקולדפליי היתה "נגישות" ליצירתו, וכי הדמיון בין שני השירים הוא "מהותי". קשה יהיה ללהקה לטעון שלא הכירה כלל את הקטע של סטריאני. בתגובתה לפרסום הראשון על התביעה כפי שפורסמה בעיתונות, מביעים חברי הלהקה הערכה לגיטריסט – ובצדק. סטריאני הוא גיטריסט בחסד שניגן עם ג'אגר ועם דיפ פרפל וזכה להכרה. ההכרעה בתיק תיעשה על בסיס מושג השסתום, "דמיון מהותי", המקפל בתוכו את מהות דיני זכויות היוצרים והמתח המרכזי העומד בבסיס הדין.

הלהקה טוענת גם שהדמיון בין הקטעים הוא מקרי, אך על פי הדין גם העתקה שלא מדעת עשויה להיחשב כמפרה זכות יוצרים. לכולם זכור המקרה של האקס חיפושית ג'ורג' האריסון שנמצא חייב בהפרת זכות יוצרים בשירו "My Sweet Lord" למרות שבית המשפט האמין להאריסון שלא העתיק ולא הכיר בכלל את שירם של השיפונס "He's So Fine". הדמיון המהותי והמובהק בין שני השירים והפופולאריות של השיר של השיפונס בשנות ה – 60 הביאו את בית המשפט לקבוע כי היתה במקרה זה העתקה שלא במודע.

בבסיס דיני זכויות היוצרים קיים הצורך לאזן בין אינטרסים מנוגדים; הגנה רחבה מדי על יצירות תגביל את יכולתם של היוצרים לשאוב השראה האחד מהשני, וכתוצאה מכך תצמצם את מאגר השפה וחומרי הגלם העומדים לרשותו של היוצר. מנגד, הגנה צרה מדי תפגע ביוצרים ובתמריץ ליצור. במהלך השנים הוגשו עשרות רבות של תביעות על הפרת זכות יוצרים במוזיקה לבתי המשפט הפדרליים בארצות הברית. לא אחת הגיעו הטענות לכדי אבסורד, כאשר מלחינים אזוטריים מבקשים לנצל כיס עמוק של יוצרים מצליחים. מפיקי הסרט E.T., שהיו כתובת לשורה ארוכה של תביעות פלגיאט, נתבעו על העתקה של חומר מוזיקלי בנעימת הנושא המוכרת של הסרט אשר במהותו הינו קישוט בארוקי טיפוסי; חלילן הג'אז הנודע ג'יימס ניוטון תבע את להקת הביסטי-בויז על העתקה של צליל שכן עליון (משחק בין הצלילים דו ורה המנוגנים בטכניקה מיוחדת של שירה ונשיפה בו זמנית לחליל) ב- "Pass the Mic". המשמעות המוזיקאלית של ארגומנטים משפטיים עשויה להיות מגוחכת.

מתוך הכרה בכך, נזקקו בתי המשפט במהלך השנים לחוות דעת של מומחים, בעיקר מתחום המוזיקולוגיה. גם במקרים בהם ישנה העתקה, ולא ניתן לייחס את הדמיון בין שתי יצירות למקרה, או למקור אחר משותף ולא מוגן, על המוזיקולוגים להיות שותפים להכרעות של מדיניות בדיני זכויות היוצרים: מהו היקף ההגנה שראוי להעניק ליוצרים על יצירותיהם ועל חומרים וקטעים מתוכם? אלו חומרים ביצירה יהיו מוגנים ואלו לא? בארץ, בשל תניית בוררות בתקנון אקו"ם, מעטים המקרים המגיעים לבתי המשפט בגין הפרת זכות יוצרים בין שני מלחינים. אולם עם הפיכתו של העולם לכפר גלובלי בו המוזיקה נגישה לכולם, יש להניח ולצפות מגמה בכיוון.


* אלישע חקק, עו"ד ומוזיקולוג, מנהל משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני ומשפט מסחרי, כותב דוקטוראט בתחום זכויות יוצרים בתעשיית המוזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.