פרק ראשון: הטיגריס הלבן

אל שולחנו של:
הוד מעלתו ו?ון ז'יב??או?
משרד ראש הממשלה
בייג'ינג
בירת האומה רודפת השלום - סין

משולחנו של:
"הטיגריס הלבן"
אדם חושב
וגם י?ז?ם
מתגורר במרכז הגדול בעולם לטכנולוגיה ומיקור-חוץ
אלקטרוניקס סיטי שלב א' (ממש ליד דרך הו?סו?ר)
בנגלור, הודו

מר ראש הממשלה,

אדוני.
לא אתה ולא אני מדברים אנגלית, אבל יש דברים שאפשר לומר אותם רק באנגלית.
את אחד הדברים האלה לימדה אותי פ??ינקי מדאם, מעסיקתי-לשעבר ואשתו-לשעבר של מר א?שו?ק המנוח; ובשעה 23:32 היום, שזה לפני עשר דקות בערך, כשהקריינית של 'רדיו כל-הודו' אמרה, "ראש הממשלה ז'יבאו יבוא בשבוע הבא לביקור בבנגלור," אמרתי את הדבר ההוא תיכף ומייד.

למעשה אני אומר את הדבר ההוא בכל פעם שמבקרת בארצנו אישיות חשובה כמוך. ולא שיש לי משהו נגד אנשים חשובים. בדרכי שלי, אדוני, אני מחשיב את עצמי לאחד מכם. אבל בכל פעם שאני רואה את ראש הממשלה שלנו ואת עוזריו הנכבדים נוסעים לנמל-התעופה ברכבים השחורים שלהם ויוצאים ועושים בפניכם את כל ההצגה של הנ?מ?ס?ט?ה מול מצלמות הטלוויזיה ומספרים לכם כמה הודו מוסרית וקדושה, אני מוכרח לומר את הדבר הזה באנגלית.
רגע, אתה באמת עומד לבקר אצלנו השבוע, הוד מעלתך, נכון? לרוב אפשר לסמוך על 'רדיו כל-הודו' בעניינים כאלה.
צוחק איתך, אדוני.
חה!
בגלל זה אני רוצה לשאול אותך ישירות אם באמת תבוא לבנגלור. כי אם תבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך. תבין, הקריינית ברדיו אמרה, "מר ז'יבאו נטל על עצמו משימה: הוא מבקש לדעת את האמת על בנגלור."
הדם קפא בעורקי. אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני.

הדבר הבא שאמרה הקריינית היה, "מר ז'יבאו רוצה לפגוש יזמים הודים ולשמוע על סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם."
היא הרחיבה קצת. מסתבר, אדוני, שאתם הסינים הרבה יותר מתקדמים מאיתנו בכל התחומים, אבל אין אצלכם יזמים. והאומה שלנו, למרות שאין לה מי שתייה, אין חשמל, אין מערכות ביוב, תחבורה ציבורית, תודעת ניקיון, אין משמעת, נימוס או דיוק, יזמים דווקא לא חסרים לה. אלפים על אלפים. במיוחד בתחום הטכנולוגיה. והיזמים הללו - אנו היזמים - הקמנו את כל החברות למיקור-חוץ שלמעשה מת?פ?עלות את אמריקה בימינו.
אתה מקווה ללמוד איך ליצור כמה יזמים סינים, זו הסיבה לביקורך. זה עשה לי הרגשה טובה. אבל אז קלטתי שבהתאם לכללי הטקס הבינלאומיים, ראש הממשלה ושר החוץ של ארצי יקבלו את פניך בז?רים, בפסלים קטנים של גנדי עשויים מעץ אלגום, תשורות שתיקח איתך הביתה, ובספרון מלא במידע על הודו - עבר, הווה, עתיד.

באותו הרגע הרגשתי שאני חייב לומר לך את הדבר ההוא באנגלית, אדוני. בקול רם.

זה היה בשעה 23:37. לפני חמש דקות.
אני לא אחד שרק מחרף ומגדף. אני איש מעשה, מאמין בשינויים. החלטתי בו-במקום להתחיל להכתיב מכתב הפונה אליך.
בראש ובראשונה, הרשה לי לספר לך על הערצתי הרבה לאומה הסינית עתיקת-היומין.

קראתי על ההיסטוריה שלכם בספר, סיפורים מלהיבים מהמזרח האקזוטי, ספר שמצאתי על המדרכה, עוד בימים בהם חיפשתי לזכות בהארה כלשהי על-ידי נבירה בשוק הספרים המשומשים של יום ראשון בדלהי העתיקה. הספר הזה סיפר בעיקר על שודדי-ים ועל זהב בהונג-קונג, אבל היה בו גם חומר רקע שימושי: נכתב בו שאתם הסינים אוהבי חופש וחירות אישית. הבריטים ניסו להפוך אתכם למשרתיהם, אבל אתם לא איפשרתם להם לעשות זאת. את זה אני מעריץ, אדוני ראש הממשלה.

שלוש אומות בלבד לא נכנעו מעולם לעול שלטון זר: סין, אפגניסטן וחבש. אלה שלוש האומות היחידות שאני מעריץ.
מתוך כבוד לאהבת החירות שאותה הוכיח העם הסיני, וגם מתוך אמונה שעתיד העולם מצוי בידיהם של האדם הצהוב והאדם החום - מאז שאדוננו, האדם לבן העור, השחית את עצמו במעשי-סדום, שימוש בטלפונים ניידים והתמכרות לסמים - אני מציע לספר לך, חינם אין כסף, את האמת על בנגלור.
בכך שאספר לך את סיפור חיי.

אתה מבין, כשתבוא לבנגלור ותעצור ברמזור, ייגש למכונית שלך בריצה איזה ילד וינקוש על החלון, וביד השנייה יראה לך עותק פיראטי של ספר אמריקאי ללימוד עסקים, עטוף יפה בצלופן והכותרת שלו היא משהו כמו:

עשרה סודות להצלחה עסקית!
או
הפוך ליזם בתוך שבוע ימים!

אל תבזבז כסף על הספרים האמריקאים האלה. זמנם עבר, ובגדול.
העתיד זה אני.
במונחים של השכלה רשמית, יכול להיות שאני קצת לוקה בחסר. אם לדבר גלויות, מעולם לא סיימתי בית-ספר. למי אכפת! גם לא קראתי הרבה ספרים, אבל קראתי את כל הספרים החשובים. אני יודע בעל-פה את יצירותיהם של ארבעת המשוררים הדגולים של כל הזמנים - רו?מי, איקב?אל, מ?ירזה גאליב?, ועוד אחד ששמו פרח מזכרוני כרגע. אני יזם אוטו-דידקט.
זה הסוג הטוב ביותר של יזמים, תאמין לי.
אחרי שתשמע את הסיפור על איך היגעתי לבנגלור ואיך הפכתי לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בה (אם כי כנראה אחד הפחות מוכרים), תבין כל מה שאפשר להבין על איך נוצרת יזמות, איך מטפחים אותה ואיך מפתחים אותה במאה העשרים ואחת, המאה המהוללת של האדם.
ובאופן יותר ספציפי, המאה של האדם הצהוב והאדם החום.
אתה ואני.

קצת לפני חצות עכשיו, מר ז'יבאו. זמן מצוין לדיבורים, מבחינתי.
אני נשאר ער כל הלילה, הוד מעלתך. וחוץ ממני אין אף-אחד במשרד בן ארבעה-עשר המטרים הרבועים שהוא שלי ורק שלי. רק אני והנברשת מעלי, למרות שלנברשת יש אישיות משל עצמה. חתיכת דבר ענקי זה, מלאה חתיכות זכוכית בצורת יהלומים, ממש כמו אלה שהיו מראים בסרטים של שנות ה-70. למרות שדי קריר בלילה בבנגלור, הוספתי מאוורר ננסי - חמישה להבים מכוסים בקורי עכביש - ממש מעל לנברשת. אתה מבין, כשהמאוורר מסתובב, הלהבים הקטנים חותכים את האור של הנברשת וזורקים אותו בכל החדר. ממש כמו אורות הפ?ליק?רים בדיסקטוקים הכי טובים בבנגלור.
זה המשרד היחיד בבנגלור בגודל ארבעה-עשר מטרים רבועים שיש לו נברשת משלו! למרות זאת, זו מאורה, ואני יושב בה כל הלילה.
זו הקללה הרובצת על היזם. מחויב להשגיח על העסק שלו יום ולילה.
עכשיו אני הולך להדליק את המאוורר הננסי, כדי שהאור של הנברשת יסתובב בכל החדר.
אני ברגוע, אדוני. מקווה שגם אתה.
בוא נתחיל.
לפני שנתחיל, אדוני, המשפט שאותו למדתי ממעסיקתי-לשעבר פ??ינקי מדאם אשתו-לשעבר של מר א?שו?ק המנוח הוא:
פשוט בדיחה מזויינת.

תראה, אני הפסקתי ללכת לסרטים הינדים - מתוך עיקרון - אבל בימים שעוד הלכתי, שנייה לפני שהסרט היה מתחיל, המספר 786 היה מבזיק על רקע שחור - המוסלמים חושבים שזה מספר קסמים שמייצג את האלוהים שלהם - או שהיית רואה תמונה של אישה לבושה סארי לבן ומטבעות זהב נושרים לרגליה, וזו האלה לאקשמי, של ההינדים.
לבני ארצי יש מנהג עתיק ומכובד, להתחיל כל סיפור בתפילה לכוח עליון.
אני מניח, הוד מעלתך, שגם לי כדאי להתחיל בלנשק לאיזה אל בישבן.
אבל איזה אל? יש כל כך הרבה אפשרויות.
למוסלמים יש אל אחד.
לנוצרים יש שלושה אלים.
ולנו ההינדים יש 36,000,000 אלים.
שזה בסך הכול 36,000,004 ישבנים אלוהיים מתוכם אני יכול לבחור.

תראה, יש כאלה, ואני לא מתכוון רק אליכם הקומוניסטים, אלא לאנשים חושבים מכל הקשת הפוליטית, שלא מאמינים שרוב האלים האלה באמת קיימים. יש כאלה שבכלל לא מאמינים שהאלים האלה קיימים. רק אנחנו קיימים וסביבנו ים של אפלה. אני לא משורר ולא פילוסוף, איך אדע מה האמת? מה שכן, נראה שלא כל האלים עובדים קשה - כמו הפוליטיקאים אצלנו - ולמרות זאת הם נבחרים כל פעם מחדש ונדבקים לכס המוזהב שלהם בשמיים, שנה אחר שנה. ואני לא בא להגיד פה שאני לא מכבד אותם, אדוני ראש הממשלה! שלא תכניס לגולגולת הצהובה שלך את הרעיון הזה, בחיים לא, זה חילול הקודש. המדינה שלי היא מדינה שבה משתלם לעבוד בשני הכיוונים: היזם ההודי צריך להיות גם ישר וגם נוכל, גם ללעוג וגם להאמין, להיות גלוי-לב וגם ערמומי, בעת ובעונה אחת.

טוב: אני עוצם עיניים, מחבר את כפות הידיים בתנועת נמסטה שכולה אומרת כבוד ומתפלל לאלים שיאירו מאורם על סיפורי האפל.
סבלנות, מר ז'יבאו. זה עלול לקחת קצת זמן.
כמה זמן היה לוקח לך לנשק 36,000,004 ישבנים?

גמרנו.
עיני פקוחות.
23:52 - באמת שהגיע הזמן להתחיל.
אזהרה - כמו שכתוב על קופסאות סיגריות - לפני שנתחיל.
יום אחד, כשהיסעתי את מעסיק?י-לשעבר, מר אשוק ופינקי מדאם במכונית ההונדה סיטי שלהם, הניח מר אשוק יד על כתפי ואמר, "עצור בצד." אחרי שמילאתי את ההוראה הוא רכן כל כך קרוב אלי שיכולתי להריח את האפטרשייב שלו - באותו יום זה היה ריח פירותי וע?ר?ב - והוא אמר, מנומס כתמיד, "ב??לראם, יש לי כמה שאלות אליך, טוב?"
"כן, אדוני," אמרתי.
"בלראם," שאל מר אשוק, "כמה כוכבי-לכת יש בשמיים?"
עניתי לו כמיטב יכולתי.
"בלראם, מי היה ראש הממשלה הראשון של הודו?"
אחר-כך: "בלראם, מה ההבדל בין הינדים למוסלמים?"
ואז: "איך קוראים ליבשת שלנו?"
מר אשוק נשען בחזרה לאחור ושאל את פינקי מדאם, "שמעת את התשובות שלו?"
"זה היה בצחוק?" היא שאלה, והלב שלי דפק מהר, כמו שהוא דפק בכל פעם שדיברה.
"לא. הוא באמת חושב שאלה הן התשובות הנכונות."
כששמעה את זה היא ציחקקה, אבל פניו, שאותן ראיתי משתקפות במראה האחורית, היו רציניות.
"הבעיה שהוא כנראה היה... כמה, שנתיים, שלוש שנים בבית הספר? הוא יודע קרוא וכתוב, אבל הוא לא מבין את מה שהוא קורא. הוא סתום בלחץ. המדינה מלאה אנשים כמותו, תאמיני לי. ואנחנו מפקידים את הדמוקרטיה הפלמנטרית המהוללת שלנו" - הוא הצביע עלי - "בידי טיפוסים כאלה. זאת כל הטרגדיה של המדינה על רגל אחת."
הוא נאנח.
"בסדר, בלראם, תניע וניסע."
באותו לילה שכבתי במיטה, מתחת לכילת היתושים, וחשבתי על דבריו. הוא צדק, אדוני - לא מצא-חן בעיני איך שדיבר עלי, אבל הוא צדק.

"אוטוביוגרפיה של הודי סתום בלחץ." כך עלי לקרוא לסיפור חיי.
אני ועוד אלפים שכמותי במדינה הזאת, סתומים בלחץ, בגלל שמעולם לא יכולנו להשלים את חוק לימודינו. תפתחו את גולגולתינו, תציצו פנימה עם פנס קטן, ותגלו מוזיאון מוזר של רעיונות: משפטים מתוך ספרי היסטוריה או מתמטיקה הזכורים מבית הספר (רק ילדים שלימודיהם הופסקו זוכרים את מה שלמדו, אני מבטיח לך), משפטים בענייני פוליטיקה שקראנו בעיתון בהמתנה למישהו שיגיע למשרדו, משולשים ופירמידות שראינו על דפים קרועים מספרי הנדסה ישנים שכ?ל בית-תה במדינה משתמש בהם כדי לעטוף את המנות המוגשות בו, קטעים ממהדורות החדשות של 'רדיו כל-הודו', דברים שנכנסים לך לראש, כמו לטאות לתוך סדקים, בחצי השעה לפני שאתה נרדם - כל הרעיונות הללו, לא לגמרי מעוצבים ולא לגמרי מעוכלים ולא לגמרי נכונים, מתערבבים בראשך יחד עם עוד רעיונות שלא לגמרי התבשלו, ונראה לי שכל הרעיונות הלא שלמים האלה מזיינים אחד את השני ויוצאים להם עוד חצאי רעיונות, ולפי זה אתה פועל ועם זה אתה חי.

סיפור החינוך שזכיתי לו יספר לך איך יוצרים אנשים סתומים בלחץ.

אבל שים לב, אדוני ראש הממשלה! אנשים מחונכים, אחרי שתיים-עשרה שנות לימוד ושלוש שנים באוניברסיטה, לובשים חליפות יפות, מצטרפים לחברות הגדולות, ומקבלים הוראות מאנשים אחרים עד סוף ימי חייהם.
יזמים עשויים מהחומר שממנו עשויים הסתומים בלחץ.

כדי ללמוד עובדות בסיסיות עלי - מקום לידה, גובה, משקל, נטיות מיניות ידועות, וכו' - הדבר הכי טוב הוא הכ?רזה. אותה כ?רזה שהכינה המשטרה עלי.

אני מודה, כשאני קורא לעצמי סיפור ההצלחה הכי פחות מוכר בבנגלור, זו לא האמת כולה. לפני כשלוש שנים, כשהפכתי לתקופה קצרה לאדם בעל חשיבות לאומית בזכות פעולה יזמית כלשהי, מצאה את דרכה לכל בית דואר, תחנת רכבת ותחנת משטרה במדינה כ?רזה ועליה הפנים שלי. אנשים רבים ראו את פני ואת שמי באותה תקופה. אני לא מחזיק ברשותי עותק של הכ?רזה המקורית, אבל הורדתי את התמונה למקינטוש הכסוף והנייד שלי - קניתי אותו בקנייה מקוונת מחנות בסינגפור, ואיך שהוא עובד, חלום - ואם תחכה שנייה, אני אפתח את המחשב הנייד, אשלוף את הכ?רזה הסרוקה, ואקריא ישירות מתוכה...

אבל עוד מילה על הכ?רזה המקורית. מצאתי אותה בתחנת רכבת בהיידרבאד, בתקופה שבה הסתובבתי בלי שום מיטען - מלבד תיק אחד, אדום וכבד מאוד - בנסיעה דרומה מדלהי לבנגלור. החזקתי את המקור כאן אצלי במשרד, במגירת השולחן הזה, במשך שנה שלמה. יום אחד, הילד המנקה חיטט בחפצים שלי וכמעט מצא את הכרזה. אני לא אדם סנטימנטלי, מר ז'יבאו. יזמים לא יכולים להרשות לעצמם להיות סנטימנטלים. לכן זרקתי את הכרזה - אבל לפני כן, ביקשתי ממישהו שילמד אותי לסרוק - ואתה יודע שאנחנו ההודים מסתדרים עם טכנולגיה כמו שברווזים מסתדרים עם מים. זה לקח רק שעה, או שעתיים. אני איש המעשה, אדוני. והנה זה, על המסך, לפני:

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר נעדר

מובא בזאת לידיעת הציבור כי הגבר המופיע בתצלום,
שמו ב??לראם ה?אלו?וא?י, המכו?נה גם מו?נ?א, בנו של ויקראם
ה?אלו?וא?י, מוביל ריקשה, מבוקש לחקירה. גילו: בין 25 ל-35.
צבע עורו: שחרחר. צורת פניו: עגולות. גובהו: 165 ס"מ
לערך. מבנה גופו: רזה וקטן.

טוב, זה כבר לא לגמרי מדויק, אדוני. החלק עם ה'פנים השחרחרים' עדיין נכון - למרות שעבר לי בראש לנסות את אחד הקרמים האלה להלבנת העור שהשיקו השנה כדי שגברים הודים יוכלו להיראות לבנים כמו גברים במערב - אבל כל השאר, לצערי הרב, כבר לא שווה כלום. החיים בבנגלור טובים - מזון עשיר, בירה, מועדוני לילה, אז מה או?מר ומה אדבר! 'רזה' ו'קטן' - חה! אני במצב הרבה יותר טוב כיום! 'שמן' ו'כרסתני', זה התיאור המדויק עכשיו.
אבל בוא נמשיך, אין לנו את כל הלילה. כדאי שאסביר את החלק הזה:

ב??לראם ה?אלו?וא?י, המכו?נה גם מו?נ?א

אתה מבין, ביום הראשון שלי בבית הספר, העמיד המורה את כל הבנים בטור וניגשנו אליו לשולחן בזה אחר זה כדי שיוכל לרשום את שמותינו ביומן. כשאמרתי לו את שמי הוא פער את פיו מולי:
" מו?נ?א? זה לא באמת ש?ם."
הוא צדק: משמעות המילה היא סתם 'ילד'.
"זה השם שיש לי, אדוני," אמרתי.
וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.
"אמא שלך לא קראה לך בשם כלשהו?"
"היא חולה מאוד, אדוני. היא שוכבת במיטה ויורקת דם. אין לה זמן לקרוא לי בשם."
"ואבא שלך?"
"הוא מוביל ריקשה, אדוני. אין לו זמן לקרוא לי בשם."
"אין לך סבתא? דודות? דודים?"
"גם להם אין זמן."
המורה פנה הצידה וירק - סילון של מיץ פ?אן אדום ניתז על אדמת הכיתה. הוא ליקק את שפתיו.
"טוב, אז זה תלוי בי, אם כך, לא?" הוא העביר את ידו בשיערו ואמר, "נקרא לך... ר?אם. רגע, יש לנו כבר ראם בכיתה, לא? אני לא רוצה בלבולים. שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם, נכון?"
"לא, אדוני."
"הוא היה עוזרו של האל קרישנה. יודע מה שמי?"
"לא, אדוני."
הוא צחק. "קרישנה."
באותו יום חזרתי הביתה וסיפרתי לאבי שהמורה נתן לי שם חדש. הוא משך בכתפיו. "אם זה מה שהוא רוצה, אז ככה נקרא לך."
ומאותו יום אני בלראם. מאוחר יותר, כמובן, בחרתי לי שם שלישי. אבל עוד נגיע לזה.
נו, באיזה מין מקום שוכחים אנשים לתת שם לילדים שלהם? אני חוזר אל הכרזה:

החשוד יליד הכפר ל?ק?שמ?נג?אר, אשר ב...

כמו כל הסיפורים הטובים על בנגלור, הסיפור שלי מתחיל הרחק מבנגלור. אתה מבין, עכשיו אני באור, אבל נולדתי וגדלתי במ?אפ??לי?ה.
אבל אני לא מדבר על שעות היממה השונות, אדוני ראש הממשלה!
אני מדבר על מקום בהודו, לפחות שליש מהמדינה, מקום פורה, מלא שדות אורז ושדות חיטה ובאמצע השדות - בריכות עמוסות פרחי לוטוס וחבצלות מים, ותאוא?י מים מדשדשים בבריכה ולועסים את הלוטוסים והחבצלות. האנשים החיים במקום הזה קוראים לו מאפליה. תבין בבקשה, הוד מעלתך, שהודו היא שתי ארצות שונות בתוך ארץ אחת: הודו של אור, והודו של אפלה. האוקיינוס מביא אור אל ארצי. כל מקום על מפת הודו הקרוב לים הוא מקום משגשג. אבל הנהר מביא את האפלה להודו - הנהר השחור.
מהו הנהר השחור שעליו אני מדבר - איזהו נהר המוות, שאת גדותיו גודש בוץ סמיך, כהה ודביק שלוכד ומצמית כל דבר שנשתל בו, חונק ומשניק ומצמצם אותו?
ובכן, אני מדבר על אמא-גאנגס, בתם של הוודות, נהר ההארה, המגן על כולנו, השובר את שרשרת הלידה והלידה-מחדש. לכל מקום שאליו זורם הנהר, אותו אזור הוא אזור של אפלה.
אחת העובדות לגבי הודו היא שאתה יכול לקחת כמעט כל מה שאתה שומע על המדינה הזאת מראש הממשלה ולהפוך אותו על ראשו וכך תקבל את האמת בנושא. עכשיו, ודאי שמעת שמכנים את הגאנגס נהר השיחרור, ומאות תיירים אמריקאים באים מדי שנה לצלם סאדו?אים עירומים בה?ארדו?ואר או ב??נ?אר?ס, ואין ספק שראש הממשלה יתאר אותו באוזניך באופן הזה וידחוק בך לטבול בו.

לא! מר ז'יבאו, אני דוחק בך שלא לטבול בגאנגס, אלא אם כן את רוצה שפיך יתמלא צואה, קש, איברים אנושיים ספוגי מים, פגרים של תאו ושבעה סוגים שונים של חומצות תעשייתיות.
אני יודע הכול על הגאנגס, אדוני - כשהייתי בן שש או שבע או שמונה (בכפר שלי, איש לא יודע את גילו האמיתי), נסעתי לנקודה הקדושה ביותר שעל גדות הגאנגס - העיר ב??נ?אר?ס. אני זוכר שירדתי במורד מדרגות בעיר הקודש ב??נ?אר?ס, במאסף של תהלוכת לוויה שבה נשאו את גופתה של אמי אל הגאנגס.
קו?סו?ם, הסבתא שלי, הובילה את התהלוכה. קו?סו?ם, הזקנה הערמומית! נהגה לשפשף את אמות ידיה כשהרגישה מאושרת, כאילו היו פיסת זנגוויל שהיא מגררת כדי לשחרר ממנה שבבים. שיניה נשרו כולן, אבל זה רק גרם לחיוכה להיראות נכלולי יותר. היא חייכה כל הדרך עד שהשתלטה על הבית; כל בניה וכלותיה חיו בפחד מתמיד ממנה.

אבא שלי וקישאן, אחי, עמדו מאחוריה, כדי לשאת את הקצה הקדמי של האלונקה שעליה מונחת הגופה; הדודים שלי, ששמותיהם מו?נו?, ג?'ייראם, דיוויראם, ואו?מ?ש, עמדו מאחור, מחזיקים בקצה הנגדי. גופתה של אמי היתה עטופה מכף רגל ועד ראש בבד סאטן בצבע זעפרן, שהיה מכוסה בעלי כותרת של ורדים ובזרים של פרחי יסמין. אני חושב שמעולם בימי חייה לא זכתה ללבוש דבר יפה כל כך. (מותה היה מפואר כל כך שהבנתי, פתאום, בבת-אחת, שחייה היו כנראה אומללים. המשפחה שלי היתה אשמה במשהו.) הדודות שלי - ראב?רי, ש?ליני, מ?ליני, לו?טו?, ג?'ייד?ווי ורו?צ'י - כל הזמן הסתובבו לאחור ומחאו כפיים כדי שאשיג אותם. אני זוכר שנפנפתי בידי ושרתי, "ש?ם ש?יווה הוא אמת!"
חלפנו על פני כל המקדשים בזה אחר זה, מתפללים אל כל האלים בזה אחר זה, ואז עברנו בטור עורפי בין מקדש אדום להאנו?מן ובין חדר-כושר באוויר הפתוח שבו הניפו שלושה שרירנים משקולות חלודות מעל ראשיהם. את הנהר הירחתי עוד לפני שראיתי אותו: סירחון של בשר נרקב העולה מימין לי. שרתי בקול רם יותר: "...האמת היחידה!"

ואז נשמע רעש עצום: ביקוע של עצים לבעירה. משטח עץ נבנה על קצה הגאט, ממש מעל המים; בולי עץ נערמו על המשטח, וגברים עם גרזנים ריסקו את בולי העץ לחתיכות. מגושי העץ בנו מדורות לשריפת המתים על מדרגות הגאט שירדו עד למים; ארבע גופות בערו על מדרגות הגאט כשהגענו לשם. חיכינו לתורנו.
באופק נצץ אי של חול לבן באור השמש, וסירות עמוסות בני אדם עשו את דרכן אל האי הזה. תהיתי אם נשמתה של אמי התעופפה לשם, אל המקום הנוצץ ההוא שבנהר.

הזכרתי כי גופתה של אמי נעטפה בבד סאטן. כעת כיסו את פניה בבד; ובולי עץ, ככל שהשיגה ידנו, נערמו מעל הגופה. ואז הצית הכוהן את אמא שלי.

"היא היתה נערה טובה ושקטה ביום שבאה אל ביתנו," אמרה קוסום, כשהניחה את ידה על מצחי. "אני לא רציתי שום מריבות."
סילקתי את ידה מפני. התבוננתי באמא שלי.
בעוד האש מאכלת את הסאטן, קיפצה החוצה כף רגל חיוורת, כאילו היתה יצור חי; הבהונות, שהלכו ונמסו מהחום, החלו להתעקל, מתנגדות למה שעושים להן. קוסום דחפה את כף הרגל אל האש, אבל זו סירבה להישרף. הלב שלי החל לדהור. אמא שלי לא תיתן להם לחסל אותה.

מתחת למשטח שעליו נערמו בולי העץ לשריפה היתה תלולית ענקית ומבעבעת של בוץ שחור, במקום שבו שטף הנהר אל החוף. על התלולית היו פזורים שרשרות יסמין, עלי כותרת של ורדים, פיסות סאטן, עצמות חרוכות; כלב בהיר-פרווה זחל וריחרח בין עלי הכותרת והעצמות החרוכות.

היבטתי בביעבוע, והיבטתי בכף הרגל המתוחה של אמי, והבנתי.
הבוץ הזה מעכב בעדה: התלולית הגדולה והנפוחה של הביעבוע השחור. היא מנסה להילחם בבוץ השחור; בהונותיה נמתחות ומתנגדות; אבל הבוץ מוצץ אותה, אליו, מוצץ אליו. הוא היה סמיך כל כך והלך והתעבה מרגע לרגע כשהנהר שטף את הגאט. עד מהרה היא תהפוך לחלק מהבוץ השחור והכלב הבהיר יתחיל ללקק אותה.

ואז הבנתי: זה האל האמיתי של בנארס - הבוץ השחור של הגאנגס שבו מת הכול, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישוחרר שום דבר.
הפסקתי לנשום.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבה התעלפתי.
מאז לא חזרתי לראות את הגאנגס: את הנהר הזה אני משאיר לתיירים האמריקאים!

...יליד הכפר לקשמנגאר, במחוז גאיה.

זה מחוז מפורסם - ידוע בעולם כולו. ההיסטוריה של האומה שלך עוצבה במחוז שלי, מר ז'יבאו. בוודאי שמעת על בוד גאיה - העיירה שם ישב אדוננו בודהא מתחת לעץ והגיע להארה וייסד את הבודהיזם, שאחר-כך נפוץ בעולם כולו, כולל סין - ואיפה הוא נמצא, אם לא במחוז הבית שלי! רק כמה קילומטרים מלקשמנגאר!
מעניין אם בודהא עבר בלקשמנגאר - יש אנשים שאומרים שכן. לדעתי הוא עבר בריצה - מה שיותר מהר - והגיע לצד השני - ולא הביט לאחור!

לא רחוק מלקשמנגאר זורם יובל קטן של הגאנגס; סירות מגיעות מן העולם החיצון, מביאות אספקה מדי יום שני. בכפר יש רחוב אחד; רצועה בהירה של ביוב מחלקת אותו לשניים. משני צידיו של הקילוח ניצב השוק: שלוש חנויות זהות פחות או יותר המוכרות אותם מוצרים פגומים ולא טריים - אורז, שמן לבישול, נפט, ביסקוויטים, סיגריות וסוכר דקלים. בקצה השוק ניצב מגדל חרוטי גבוה ומסויד בלבן, נחשים שחורים ומתפתלים מצוירים על צלעותיו - המקדש. בפנים תמצאו את דמותו של יצור בצבע זעפרן, חציו אדם וחציו קוף: זהו האנומן, האל החביב על כל מי שחי במאפליה. אתה מכיר את האנומן, אדוני? הוא היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא היה דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות.

זה סוג האלים שהלבישו עלינו, מר ז'יבאו. עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

עד כאן בעניין המקום. עכשיו בעניין האנשים. הוד מעלתך, אני גאה לבשר לך כי לקשמנגאר הוא גן-עדן כפרי האופייני להודו, עם אספקת חשמל נאותה, מים זורמים וטלפונים שעובדים; וכי אם יבדקו בסרט מידה ומאזניים את הילדים בכפר שלי, הגדלים על דיאטה מזינה של בשר, ביצים, ירקות וקטניות, ימצאו כי גובהם ומשקלם תואם את המידות המינימליות שקבעו ארגון האומות המאוחדות וארגונים אחרים שעל אמנותיהם חתם ראש הממשלה שלנו ובכינוסיהם הוא משתתף בקביעות וברוב נפיחו?ת.
חה!
עמודי חשמל - מתים.
ברז המים - מקולקל.
הילדים - רזים ונמוכים מדי לגילם, ראשיהם גדולים מדי ובהם זורחות עיניים נמרצות, כמו המצפון המיוסר של ממשלת הודו.
כן, גן-עדן כפרי אופייני, מר ז'יבאו. יום אחד יהיה עלי לבוא לסין ולראות אם הגן-עדן הכפרי שלכם יותר מוצלח.
לאורך אמצע הדרך הראשית, משפחות של חזירים מרחרחות בביוב - פלג גופו העליון של כל אחד מהם יבש, עם שיערות ארוכות וסבוכות כמו דורבנים; פלג הגוף התחתון שחור משחור ונוצץ ממי הביוב. הבהובי נוצות נמרצים, חומים ואדומים - תרנגולים מתעופפים אל הגגות הבתים ויורדים מהם. עבור על פני החזירים והתרנגולים ותגיע אל ביתי, אם הוא עומד עדיין.
בפתח הבית שלי תראה את בת המשפחה החשובה ביותר.
תאואת המים.

היא היצור השמן ביותר במשפחתנו; זה נכון לגבי כל בית בכפר. כל היום כולו האכילו אותה הנשים ללא הרף עשב טרי; האכלתה היתה הדבר המרכזי בחייהן. כל תקוותיהן היו מרוכזות במשמניה, אדוני. אם נתנה מספיק חלב, יכלו הנשים למכור את חלקו, ואולי היה קצת יותר כסף בסוף היום. היא היתה יצור שמן בעל עור מבריק, וריד בגודל זין של ילד בלט מעל הזרבובית השעירה שלה, וסרט רוק ארוך ופניני תלוי מקצה פיה; היא ישבה כל היום בין גלליה הכבירים. היא היתה הדיקטטורית של הבית!
ברגע שתיכנס אל הבית תראה את הנשים - אם הן בכלל חיות עדיין אחרי מה שעשיתי. עובדות בחצר הפנימית. הדודות והדודניות שלי וקוסום, סבתא שלי. אחת מהן מכינה תערובת דגן לתאואה; אחת בוררת אורז; אחת שפופה על ברכיה, בוחנת את גולגלתה של אישה אחרת, מועכת קרציות למוות בין אצבעותיה. מדי פעם הן מפסיקות את עבודתן כי הגיע הזמן לריב. זה אומר השלכת כלי מתכת זו על זו, או משיכה זו בשיערה של זו, ואז להשלים, האחת מנשקת את גב ידה ומצמידה אותו אל לחי חברתה. בלילה הן ישנות יחד, רגליהן נופלות זו על זו, כאילו היו יצור אחד, מרבה רגליים.
הגברים והילדים ישנים בפינה אחרת של הבית.
השכם בבוקר. התרנגולים יוצאים מדעתם ברחבי הכפר. יד מנענעת ומעירה אותי... אני מסלק את רגליו של אחי קישאן מעל בטני, מוציא את כף ידו של דודני פאפ?ו? מתוך שיערי ומחלץ את עצמי מבין הישנים.
"בוא, מונא."
אבא שלי, קורא לי מפתח הבית.
אני רץ מאחוריו. אנחנו יוצאים מהבית ומשחררים את החבל הקושר את תאואת המים לעמו?ד. לוקחים אותה לרחצת הבוקר שלה - כל הדרך לבריכה שמתחת למבצר השחור.
המבצר השחור ניצב על פיסגת גבעה המשקיפה על הכפר. אנשים שביקרו בארצות זרות סיפרו לי כי המבצר הזה יפה לפחות כמו המראות שראו באירופה. הטורקים, או האפגנים, או האנגלים, או איזה עם זר אחר ששלט אז בהודו, הם שבנו את המבצר לפני מאות בשנים.
(כי הארץ הזאת, הודו, מעולם לא היתה חופשית. קודם המוסלמים ואחר-כך הבריטים ניהלו לנו את החיים. בשנת 1947 הבריטים עזבו, אבל רק טיפש יחשוב שנעשינו חופשיים.)
הזרים כבר עזבו מזמן את המבצר השחור, וכעת מחזיק בו שבט של קופים. חוץ מהם, אף אחד לא עולה לשם, מלבד איזה רועה עיזים שלוקח את העדר שלו לרעות.
עם הזריחה, זורחת גם הבריכה למרגלות המבצר. סלעים שניתקו מקירות המבצר התגלגלו במורד הגבעה אל תוך הבריכה, ושם הם שוכבים להם, לחים ושקועים למחצה בבריכה, כמו ההיפופוטם המנמנם שאראה כעבור שנים רבות בגן החיות הלאומי בניו דלהי. חבצלות ולוטוסים צפים בכל פינה בבריכה, המים מנצנצים כמו כסף ותאואת המים מדשדשת, לועסת את עלי החבצלות, ומשלחת אדוות המתפשטות בראשי חץ גדולים מאפ?ה והלאה. השמש זורחת על תאואת המים, על אבי ועלי ועל עולמי.
לפעמים, קשה להאמין, אני כמעט מתגעגע למקום הזה.
עכשיו, נחזור אל הכ?רזה -

החשוד נראה לאחרונה כשהוא לבוש חולצת משבצות כחולה
מפוליאסטר, מכנסי פוליאסטר כתומים, סנדלים בצבע חום ערמוני...

סנדלים בצבע "חום ערמוני" - אוף. רק שוטר מסוגל להמציא פרט כזה. אני מכחיש את הדבר מכל וכל.
'חולצת משבצות כחולה מפוליאסטר, מכנסי פוליאסטר כתומים"... אה, טוב, הייתי שמח להכחיש גם אותם, אבל פרטים אלה נכונים, למרבה הצער. זה סוג הבגדים שקורץ לעיניו של משרת. ואני הייתי עדיין משרת בבוקר היום שבו הוכנה הכ?רזה הזו. (עם ערב הייתי חופשי - ולבוש בבגדים אחרים!)
עכשיו, יש משפט אחד בכרזה הזאת שמעצבן אותי - תן לי לחזור רגע ולתקן אותו:

...בנו של ויקראם ה?אלו?וא?י, מוביל ריקשה...

מר ויקראם ה?אלו?וא?י, מוביל ריקשה - אם לא אכפת לכם! אבא שלי היה אדם עני, אבל איש של כבוד ואומץ. לא הייתי מגיע לכאן, אל מתחת לנברשת, לולא הנחייתו והדרכתו.
בשעות אחר-הצהריים הייתי הולך מבית הספר אל בית התה כדי לפוגשו. בית התה הזה היה נקודה מרכזית בכפר שלנו; האוטובוס מגאיה עצר כאן מדי צהריים בכל יום (מעולם לא איחר ביותר משעה או שעתיים) והשוטרים היו מחנים את הג'יפ שלהם כאן כשבאו לתקוע מישהו בכפר. קצת לפני השקיעה הסתובב אדם על אופניים שלוש פעמים סביב בית התה, מצלצל בפעמון בקולי קולות. כרזה של סרט פורנוגרפי עשויה קרטון נוקשה היתה קשורה לחלק האחורי של אופניו - באיזה כפר הודי מסורתי שמכבד את עצמו לא יהיה אולם לסרטים כחולים, אדוני? בית הקולנוע מעבר לנהר הציג סרטים כאלה מדי לילה; פנטסיות באורך שעתיים וחצי ולהן שמות כגון הוא היה גבר לעניין, או פתחנו את יומנה, או הדוד עשה את זה, ובהם משתתפות נשים זהובות שיער מאמריקה או גברות בודדות מהונג-קונג - או כך לפחות אני מניח, אדוני ראש הממשלה, כי זה לא שכאילו הצטרפתי אי-פעם לשאר הגברים הצעירים והלכתי לראות את אחד הסרטים הללו!

מובילי הריקשות החנו את כלי רכבם בשורה מחוץ לבית התה, ממתינים לאוטובוס שיפלוט את נוסעיו.
לא הרשו להם לשבת על כיסאות הפלסטיק שפוזרו בחוץ למען הלקוחות; היה עליהם להשתופף ליד ירכתי בית התה, בתנוחת הכריעה הכפופה כגיבנת המשותפת למשרתים בכל רחבי הודו. אבא שלי לא השתופף אף פעם - את זה אני זוכר. הוא העדיף לעמוד, ולא משנה כמה זמן היה עליו להמתין או כמה לא נוח נעשה הדבר. הייתי פוגש אותו כשהוא בלי חולצה, בדרך כלל לבדו, שותה תה וחושב.
אז היה נשמע צופר של מכונית.
החזירים והכלבים המשוטטים סמוך לבית התה היו נפוצים לכל עבר, וענן ריח של אבק וחול וצואת חזירים היה פורח אל תוך החנות. מכונית א?מב??ס?דו?ר לבנה עצרה בחוץ. אבא שלי הניח את כוס התה ויצא החוצה.
דלת האמבסדור נפתחה: יצא ממנה גבר ובידו מחברת. הלקוחות הקבועים של בית התה יכלו להמשיך לאכול, אבל אבא שלי וכל השאר הסתדרו בטור.
האיש עם המחברת לא היה התאו; הוא היה עוזרו.
בתוך האמבסדור היה עוד מישהו; גבר בעל גוף עם ראש קירח, חום ובו גומות, הבעה שלווה על פניו ורובה ציד בחיקו.
זה היה התאו.
התאו היה אחד מהפריצים של לקשמנגאר. היו עוד שלושה כמוהו וכל אחד מהם זכה לשמו לפי מוזרותן של התשוקות שהוא גילה.
החסידה היה גבר שמן עם שפם שמן, עבה ומסולסל ומחודד בקצוותיו. הוא היה בעליו של הנהר שזרם מחוץ לכפר, והוא לקח נתח משלל דגים שעלו ברשתו של כל דייג בנהר, ואגרה מכל משיט סירה שחצה את הנהר כדי להגיע לכפרנו.
לאחיו קראו חזיר הבר. הבחור הזה היה בעליה של כל האדמה החקלאית הטובה סביב לקשמנגאר. אם רצית לעבד את האדמות האלה, היית צריך להשתחוות לרגליו, לגעת באבק שמתחת לכפכפיו, ולהסכים לבלוע את השכר היומי ששילם. כשעבר ליד נשים בדרכו, היתה מכוניתו עוצרת; החלונות היו יורדים ומגלים את חיוכו הרחב; שתיים משיניו, אחת מכל צד של אפו, היו ארוכות ונטויות, כמו חטים קטנים.

העורב היה בעליה של אדמות הב?ו?ר שהיו על מורדות הגבעה הטרשית והיבשה סביב המבצר, ולקח נתח מרועי העיזים שעלו לרעות שם את עדריהם. אם לא היה להם כסף, הוא אהב לתחוב את ה"מקור" שלו לעכוזם, לכן קראו לו העורב.
התאו היה הגרגרן מכולם. הוא בלע את הריקשות ואת הדרכים. לכן, אם הובלת ריקשה או השתמשת בדרך, היית צריך לשלם לו את מזונותיו - שליש מכל רווחיך, לא פחות.
כל ארבע הבהמות התגוררו בבתי אחוזה עם חומות גבוהות מחוץ ללקשמנגאר - רובע הפריצים. היו להם מקדשים פרטיים משלהם בתוך האחוזות, בארות מים משלהם ובריכות, ולא היה עליהם להיכנס אל הכפר אלא כדי לתבוע את שכרם. אי-אז בעבר היו ילדיהם של ארבע הבהמות מסתובבים בעיר במכוניותיהם הפרטיות; קוסום זוכרת את הימים ההם. אבל לאחר שבנו של התאו נחטף על-ידי נקסליסיטים - אולי שמעת עליהם, מר זי'באו, כי הם קומוניסטים ממש כמוך, והם מסתובבים ויורים באנשים עשירים מתוך עיקרון - שלחו ארבע הבהמות את בניהם ובנותיהם מכאן, לדנבאד או דלהי.

הילדים שלהם עזבו, אבל הבהמות נשארו וניזונו מהכפר ומכל מה שגדל בו, עד שלא נותר דבר לאחרים. לכן כל שאר גברי הכפר עזבו את לקשמנגאר כדי לחפש מזון ופרנסה. מדי שנה חיכו כל הגברים בכפר בקבוצה גדולה מחוץ לבית התה. כשהגיעו האוטובוסים, עלו עליהם - נדחסים לתוכם, נתלים מן המעקות ומטפסים על הגגות - ונסעו לגאיה; שם באו לתחנה ומיהרו לרכבות - נדחסים פנימה, נתלים מן המעקות, מטפסים על הגגות - ונסעו לדלהי, כ?לכ?ו?תה ולדנבאד למצוא עבודה.
חודש לפני בוא הגשמים, חזרו הגברים מדנבאד, דלהי וכלכותה, רזים יותר, שחומים יותר, זועמים יותר, אבל עם כסף בכיסים. הנשים המתינו להם. הן התחבאו מאחורי הדלת, וברגע שנכנסו הגברים, זינקו עליהם כדי לחטוף, כמו חתולי רחוב על פיסת בשר. היו מאבקים ויללות וצווחות. הדודים שלי התנגדו והצליחו להחזיק בחלק מהכסף, אבל עורו של אבא שלי היה נפשט מעליו כל פעם מחדש. "שרדתי את העיר, אבל לא יכולתי לשרוד את הנשים בביתי-שלי," היה אומר, מצונף בפינת החדר. הנשים היו מגישות לו אוכל רק אחרי שהאכילו את תאואת המים.
הייתי ניגש אליו, משחק איתו, מטפס על גבו ומעביר את כף ידי על מצחו - על עיניו - על אפו - ובמורד צווארו, לשקע הקטן שבמורד הצוואר. הייתי משהה את אצבעותי שם - זה עדיין החלק החביב עלי ביותר בגוף האדם.

גוף של איש עשיר הוא כמו כרית כותנה מעולה, לבן ורך ונקי. הגוף שלנו אחר. עמוד השדרה של אבא שלי היה חבל עם קשרים לאורכו, כמו זה שמשתמשות בו נשות הכפר להעלות מים מהבארות; עצם הבריח התעקלה סביב צווארו, בולטת מעל העור כאילו זה קולר של כלב; במורד חזהו ועד מותניו התפשטו חתכים וסדקים וצלקות, כמו סימני שוט קטנים בעורו, מגיעים עד למטה מעצם הירך ואל ישבניו. סיפור חייו של אדם עני כתוב בעורו ובגופו, בעט חד.
גם הדודים שלי עבדו בעבודות מפרכות, אבל עשו מה שכולם עושים. מדי שנה, ביום שבו החלו הגשמים, היו יוצאים לשדות ומתחננים בפני פריץ זה או אחר למעט עבודה. אחר-כך היו זורים זרעים, עוקרים עשבים שוטים וקוצרים תירס ואורז. אבא שלי יכול היה לעבוד איתם; יכול היה לעבוד בחלקות הבוץ של הפריצים, אבל הוא בחר שלא לעשות כך.
הוא בחר להילחם בזה.

עכשיו, מכיוון שאני מפקפק אם יש מובילי ריקשות בסין - או בכל מדינה תרבותית אחרת על פני הגלובוס - יהיה עליך לראות אחד מהם במו-עיניך. אסור לריקשות להיכנס לחלקים המצוחצחים של דלהי, שם עלולים הזרים לראות אותם ולפעור פה בתדהמה. ב?קש והתעקש לנסוע לדלהי העתיקה, או לשכונת ניז?מו?דין - שם תראה שהדרכים מלאות בהם - גברים רזים, דמויי מקלות, רכונים לפנים במושב האופניים, מדוושים ומושכים אחריהם מרכב שנושא עליו פירמידה אנושית מהמעמד הבינוני - גבר שמן עם אשתו השמנה וכל שקיות הקניות והמצרכים שלהם.
וכשתראה את אנשי המקלות, חשוב על אבא שלי.
אמנם הוא היה מוביל ריקשה - בהמת משא אנושית - אבל אבא שלי היה איש הרעיון.
הרעיון שלו הייתי אני.
יום אחד הוא יצא מכליו בבית והתחיל לצעוק על הנשים. זה היה ביום שבו סיפרו לו שאני לא הולך ללימודים. הוא עשה אז משהו שמעולם לא העז לעשות קודם - הוא צעק על קוסום:
"כמה פעמים אמרתי לך: מונא חייב לדעת קרוא וכתוב!"
קוסום היתה מזועזעת, אבל רק לרגע. היא צעקה בחזרה:
"הבחור הזה ברח מבית הספר בריצה - אל תאשים אותי! הוא פחדן, והוא אוכל יותר מדי. תכניס אותו לעבודה בבית התה, שירוויח קצת כסף."

דודותי וחבורת הדודניות-אחיות התאספו סביבה. אני זחלתי אל מאחורי גבו של אבי בעודן מספרות לו את סיפור פחדנותי.
עכשיו, אולי תתקשה להאמין שילד שגדל בכפר יפחד מלטאה. חולדות, נחשים, קופים ונמיות לא מזיזים לי בכלל. להפך - אני אוהב בעלי חיים. אבל לטאות... בכל פעם שאני רואה לטאה, ולא משנה כמה היא קטנה, אני כאילו הופך לילדה. הדם שלי קופא.
בחדר הכיתה שלי היה ארון ענקי, שדלתו היתה תמיד פתוחה מעט - איש לא ידע למה הוא משמש. בוקר אחד השמיעה הדלת קול חריקה ונפתחה, ולטאה זינקה החוצה.
היא היתה בצבע ירוק בהיר, כמו גויאבה בוסרית. לשונה נעה פנימה והחוצה מתוך פיה. אורכה היה שישים סנטימטרים לפחות.
הילדים האחרים כמעט לא הבחינו בכך. עד שאחד מהם ראה את פני. הם נאספו סביבי במעגל.

שניים מהם הצמידו את ידי מאחורי גבי והחזיקו את ראשי שלא יזוז. מישהו תפס את היצור בידיו, והתחיל לפסוע לעברי בצעדים איטיים, מוגזמים. הלטאה לא השמיעה קול - רק הניעה את לשונה האדומה במהירות בפיה - הלכה והתקרבה עוד ועוד אל פני. הצחוק הלך וגבר. לא יכולתי להוציא הגה מפי. המורה נחר ליד שולחנו מאחורי. פניה של הלטאה היו צמודים אל פני; ואז היא פתחה את פיה הירוק בהיר, ואני התעלפתי בפעם השנייה בחיי.
מאז אותו יום לא חזרתי לבית הספר.
אבא שלי לא צחק כששמע את הסיפור. הוא נשם נשימה עמוקה; הרגשתי איך חזהו מתרחב לפני.
"נתת לקישאן לנשור מבית הספר, אבל אמרתי לך שהבחור הזה חייב להישאר בבית הספר. אמא שלו אמרה לי שהוא זה שישלים את חוק לימודיו. אמא שלו אמרה - "
"הו, לעזאזל עם אמא שלו!" צעקה קוסום. "היא היתה משוגעת והיא מתה ותודה לאל. עכשיו תקשיב לי טוב: תן לילד ללכת לבית התה כמו קישאן, זה מה שאני אומרת."

למחרת בא איתי אבא לבית הספר, בפעם הראשונה והאחרונה. השחר עלה זה עתה; המקום היה ריק. פתחנו את הדלת בדחיפה. אור כחול עמום מילא את הכיתה. עכשיו, הדבר שאהוב על המורה שלנו יותר מכול היה ללעוס פ?אן ולירוק - והכיח שלו יצר מעין טפט אדום ונמוך על שלושה מהקירות סביבנו. כשהיה הולך לישון, בדרך כלל בסביבות הצהריים, היינו גונבים פאן מכיסיו, מחלקים אותו בינינו ולועסים. אחר-כך, בחיקוי סגנון היריקות שלו - ידיים על המותניים, הגב מקושת קלות - היינו יורקים לפי התור על שלושת הקירות המלוכלכים.

את הקיר הרביעי קישט ציור קיר דהוי של אדוננו בודהא מוקף בצבאים וסנאים - היה זה הקיר היחיד שעליו חס המורה. הלטאה הענקית בצבע גויאבה בוסרית ישבה מול הקיר הזה, מעמידה פנים שהיא אחד מבעלי החיים לרגליו של אדוננו בודהא.
היא סובבה את ראשה לעברינו; ראיתי את הניצוץ בעיניה.
"זאת המפלצת?"
הלטאה סובבה את ראשה לכאן ולשם, מחפשת פתח מילוט. ואז היא החלה לדפוק את הראש בקיר. היא לא היתה שונה ממני. היא היתה מבועתת.
"אל תהרוג אותה, אבא - רק תזרוק אותה מהחלון, בבקשה?"
המורה שכב באחת מפינות החדר, מסריח מאלכוהול, נוחר בקול רם. על ידו ניצב קנקן יין האורז שהוא רוקן בליל אמש - אבא שלי הרים אותו.
הלטאה רצה, והוא רץ אחריה, מניף לעברה את הקנקן.
"אל תהרוג אותה, אבא - אני מבקש!"
אבל הוא לא הקשיב לי. הוא בעט בארון, והלטאה זינקה החוצה והוא רדף אחריה, שובר כל מה שעמד בדרכו וצועק, "ה?ייי?א! ה?ייי?א!" הוא חבט בה בקנקן יין האורז עד שהקנקן נשבר. הוא ריסק את צווארה בידיו. הוא רמס את ראשה ברגליו.
האוויר התמלא ריח מר, סירחון של בשר מעוך. הוא הרים את הלטאה המתה והעיף אותה דרך הדלת.
אבא שלי ישב מתנשף, נשען על ציור הקיר של אדוננו בודהא המוקף בבעלי החיים הרכים והנעימים.
כשחזרה אליו נשימתו אמר, "כל חיי התייחסו אלי כמו לחמור. כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני - לפחות אחד - יצליח לחיות כמו בן אדם."

מה פירוש לחיות כמו בן אדם, זה היה בגדר תעלומה. חשבתי שהפירוש הוא להיות כמו ויג?'יי, מבקר הכרטיסים של האוטובוס. האוטובוס עצר בלקשמנגאר למשך חצי שעה והנוסעים ירדו ומבקר הכרטיסים היה ניגש לשתות כוס תה. עכשיו, זה היה האיש שכולנו, כל העובדים בבית התה, נשאנו אליו את עינינו. הערצנו את מדי החאקי שניפקה לו חברת האוטובוסים, את המשרוקית הכסופה שלו והשרוך האדום ממנו היתה תלויה, משתלשלת מכיסו. כל ישותו אמרה: הוא הצליח בחיים.

בני משפחתו של ויג'יי היו רועי חזירים, כלומר הם היו בדרגה הנמוכה מכולן, ועם זאת הוא הצליח להתקדם בחיים. איכשהו, הוא התיידד עם פוליטיקאי. אנשים אמרו שהוא נתן לפוליטיקאי לטבול את מקורו בעכוזו. מה שהיה עליו לעשות, הוא עשה: הוא היה היזם הראשון ששמעתי עליו. עכשיו היתה לו עבודה, ומשרוקית כסופה, וכששרק בה - ברגע שיצא האוטובוס לדרכו - כל ילדי הכפר יצאו מדעתם ורצו בעקבות האוטובוס, ודפקו על צלעותיו, והתחננו שייקח גם אותם. רציתי להיות כמו ויג'יי - עם מדים, תלוש שכר, משרוקית נוצצת בעלת צליל מנקב אוזניים, ואנשים שמביטים בי בעיניים שאומרות, הוא נראה כל כך חשוב.
השעה כבר 2 לפנות בוקר, אדוני ראש הממשלה. בקרוב מאוד אצטרך להפסיק לכתוב הלילה. תן לי רק להניח אצבע על מסך המחשב הנייד ולראות אם יש שם עוד איזה מידע שימושי...

...באזור ד?או?לה קו?א?ן בניו דלהי, בליל ה-2 בספטמבר,
סמוך למלון ITC מ?או?רי?א שרתון...

המלון הזה, השרתון, הוא המלון המעולה ביותר בדלהי - מעולם לא הייתי בתוכו, אבל הבוס-לשעבר שלי, מר אשוק, את כל השתייה הלילית שלו נהג לעשות שם. במרתפו ישנה מסעדה שאמורה להיות טובה מאוד. כדאי לך לבקר שם, אם יזדמן לך.

בעת האירוע האמור הועסק הגבר המבוקש כנהג רכב הונדה סיטי.
בעניין זה נפתח תיק, דו"ח עדות ראשונית מס' 438/05, תחנת משטרה
ד?או?לה קו?א?ן, דלהי. כנראה שהוא מחזיק ברשותו גם תיק מלא בכמות
מסוימת של כסף.

תיק אדום, היו צריכים לכתוב. כי בלי הצבע, המידע הזה חסר תועלת, פחות או יותר, לא? מה הפלא שלא איתרו אותי מעולם.
כמות מסוימת של כסף. תפתח כל עיתון שיוצא בארץ הזאת, ותמיד אותה שטות: "צד מסוים בעל אינטרסים הפיץ שמועות", או "קהילה דתית מסוימת שאינה מאמינה באמצעי מניעה." אני שונא את זה.
שבע-מאות אלף רו?פ?יו?ת.
זה הסכום המזומן שנדחס אל תוך התיק האדום. ותאמין לי, גם המשטרה ידעה את זה. כמה זה יוצא בכסף סיני, אני לא יודע, מר ז'יבאו. אבל אפשר לקנות בסכום הזה עשרה מחשבי מקינטוש כסופים מסינגפור.
לא הזכירו את בית הספר שלי בכרזה, אדוני - וממש חבל. תמיד יש לציין את החינוך שקיבל אדם כשאתה מתאר אותו. הם היו צריכים לכתוב משהו כמו, החשוד למד בבית ספר שבו לטאה באורך שישים סנטימטרים ובצבע גויאבה בוסרית התחבאה בארון...
אם הכפר ההודי הוא גן-עדן, הרי בית הספר הוא גן-עדן בתוך גן-עדן.
היינו אמורים לקבל מזון חינם בבית הספר שלי - תוכנית הזנה ממשלתית חילקה לכל ילד שלושה רוטי, דאל צהוב ומנגו כבוש לארוחת צהריים. אבל מעולם לא ראינו רוטי ולא דאל צהוב ולא מנגו כבוש, וכולם ידעו למה: המורה גנב את הכסף לארוחת הצהריים שלנו.

למורה היה תירוץ לגיטימי לגנוב את הכסף - הוא אמר שלא שילמו לו משכורת במשך חצי שנה. הוא החליט לנקוט צעדי מחאה נוסח גנדי כדי לקבל את המשכורת המגיעה לו - הוא התכוון לא לעשות שום דבר בכיתה עד שיגיע תלוש השכר שלו בדואר. עם זאת הוא חרד מהאפשרות שיאבד את משרתו, כי למרות שהתשלום עבור כל משרה ממשלתית בהודו הוא עלוב, היתרונות הנלווים לה רבים מספור. פעם באה לבית הספר משאית מלאה תלבושות אחידות ששלחה לנו הממשלה; מעולם לא ראינו אותן, אבל מקץ שבוע הן הופיעו בכפר השכן והוצעו למכירה.
איש לא האשים את המורה. כשאדם יושב על ערימת גללים, אי אפשר לצפות שיהיה לו ריח טוב. כל אחד בכפר ידע שהיה עושה בדיוק אותו דבר במקומו. היו כאלה שהתגאו בו אפילו, בגלל שיצא מזה יפה.

בוקר אחד בא בדרך המובילה אל בית הספר שלי אדם שלבש את החליפה היפה ביותר שראיתי מעודי, חליפת ספארי כחולה שנראתה מרשימה יותר אפילו ממדיו של מבקר הכרטיסים באוטובוס. נאספנו ליד הדלת כדי להתבונן בחליפתו. בידו החזיק מקל, והוא החל לנופף בו כשראה אותנו ליד הדלת. רצנו בחזרה לכיתה והתיישבנו עם ספרינו.
זו היתה ביקורת-פתע.
האיש בחליפת הספארי הכחולה - המפקח - הצביע במקלו על החורים בקירות, או על כתמי הצבע האדומים, בעוד המורה מתכווץ בפחד לצידו ואומר, "מצטער אדוני, מצטער, אדוני."
"אין מטלית ללוח בכיתה; אין כיסאות; אין תלבושת אחידה לתלמידים. כמה כסף גנבת מתקציב בית הספר, בן-זונה שכמותך?"
המפקח כתב ארבעה משפטים על הלוח והצביע במקלו על אחד הילדים:
"קרא."
ילד אחר ילד נעמדו כולם ומצמצו מול הקיר.
"נסה את בלראם, אדוני," אמר המורה. "הוא הפיקח מכולם. הוא קורא היטב."
אז קמתי על רגלי וקראתי, "אנו חיים בארץ מהוללת. אדוננו בודהא זכה להארה בחבל ארץ זה. נהר הגאנגס מעניק חיים לצמחייה ולבעלי החיים שלנו ולאנשינו. מודים אנו לאל על שנולדנו בחבל ארץ זה."
"יפה," אמר המפקח. "ומי היה אדוננו בודהא?"
"אדם נאור."
"אל נאור."
(אופס! שלושים ושישה מיליון וחמישה-)
המפקח הורה לי לכתוב את שמי על הלוח; אחר-כך הראה לי את שעון היד שלו ושאל אותי מה השעה. הוא שלף את ארנקו, הוציא מתוכו תצלום קטן, ושאל אותי, "מי האיש הזה, מי האיש החשוב ביותר בחיינו?"
בתצלום הופיע גבר מפוטם בעל שיער לבן וקוצני ולחיים שמנמנות, עונד עגילי זהב עבים; אינטליגנציה ונדיבות קרנו מפניו.
"הוא הסוציאליסט הדגול."
"יפה. ומהו המסר של הסוציאליסט הדגול לילדים הקטנים?"
ראיתי את התשובה על קיר מחוץ למקדש: יום אחד בא שוטר וכתב אותה בצבע אדום.
"כל ילד בכל כפר יכול לגדול ולהפוך לראש הממשלה של הודו. זה המסר שלו לילדים הקטנים בכל רחבי הודו."
המפקח כיוון אלי את מקלו. "אתה, איש צעיר, אתה בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים. בג'ונגל, מהי החיה הנדירה ביותר - היצור שמופיע רק פעם בכל דור?"
חשבתי על כך ואמרתי:
"הטיגריס הלבן."
"וזה מה שאתה, בג'ונגל הזה."

לפני שהלך, אמר המפקח, "אני אכתוב לפ??טנא ואבקש מהם לשלוח לך מילגה. אתה צריך ללמוד בבית ספר אמיתי - רחוק מכאן. אתה צריך תלבושת אחידה אמיתית וחינוך אמיתי."
הוא העניק לי מתנת פרידה - ספר. אני זוכר את כותרתו היטב: פרקים מחייו של מהטמה גנדי לילדים הצעירים.
וכך הפכתי להיות הטיגריס הלבן. יהיה לי גם שם רביעי ושם חמישי, אבל זה יבוא מאוחר יותר בסיפור.
עכשיו, העובדה שמפקח בית הספר הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי "טיגריס לבן", העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מילגה - כל אלה היו חדשות טובות, ויש חוק אחד בדוק לחיים במאפליה, חוק שעובד תמיד, והוא שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות - ומהר.
רינ?א, הדודנית-אחות שלי שודכה לבחור בכפר השכן. מכיוון שאנחנו היינו המשפחה של הכלה, נדפקנו. היינו צריכים לחתן אופניים חדשים, וכסף מזומן, וצמיד כסף, ולארגן חתונה גדולה - ואת כל זה עשינו. אדוני ראש הממשלה, אתה ודאי יודע כמה אנחנו ההודים נהנים מהחתונות שלנו - שמעתי שבימינו אנשים באים מארצות אחרות כדי לערוך חתונה נוסח הודו. הו, יכולנו ללמד את הזרים האלה דבר או שניים, תאמין לי! שירים מסרטים רועמים מתוך טייפ שחור, ושתייה וריקודים כל הלילה! אני נשפכתי לגמרי, וגם קישאן וגם כל שאר המשפחה, ולמיטב ידיעתי, מזגו אלכוהול לשוקת של התאואה.

חלפו יומיים-שלושה. הייתי בכיתה, ישבתי מאחור, בידי הגיר והלוח השחור שהביא לי אבא באחת מנסיעותיו לדנבאד, התאמנתי בכתיבת האלף-בית בעצמי. שאר הילדים פטפטו או התקוטטו. המורה היה מעולף.
קישאן עמד בפתח הכיתה. הוא קרא לי באצבעו.
"מה קרה, קישאן? לאן הולכים?"
הוא עדיין לא אמר דבר.
"שאקח איתי את הספר? ואת הגיר?"
"למה לא?" הוא אמר. ואז, כשידו על ראשי, הוביל אותי החוצה.
המשפחה לקחה מהחסידה הלוואה גדולה כדי שיוכלו לקיים חתונה פזרנית ולתת מוהר מוגזם עבור הדודנית-אחות שלי. עכשיו דרש החסידה את כספו בחזרה. הוא רצה שכל בני המשפחה יעבדו עבורו והוא ראה אותי בבית הספר, או שגובה החובות שלו ראה אותי. והיו צריכים למסור גם אותי.
לקחו אותי לבית התה. קישאן הצמיד את כפות ידיו וקד בפני בעל החנות. גם אני קדתי בפני בעל החנות.
"מי זה?" שאל בעל החנות ומצמץ מולי.
הוא ישב מתחת לדיוקן ענקי של מהטמה גנדי, והבנתי שאני כבר בצרות.
"אח שלי," אמר קישאן. "הוא בא לעבוד איתי."
אחר-כך גרר אותי קישאן לתנור שמחוץ לבית התה ואמר לי לשבת. התייבתי לצידו. הוא הביא שק יוטה; בתוכו היתה ערימה ענקית של פחמים. הוא הוציא גוש פחם, ריסק אותו על לבנה, ואז השליך את הפיסות השחורות לתנור.
"יותר חזק," הוא אמר, כשהיכתי עם גוש הפחם על הלבנה. "חזק, חזק."
בסופו של דבר הבנתי איך לעשות את זה - שברתי את הפחם על הלבנה. הוא קם על רגליו אומר, "עכשיו תשבור את כל הגושים בצורה כזאת, כל מה שיש בשק."
קצת יותר מאוחר, באו שני ילדים מבית הספר והסתכלו עלי. אחר-כך באו עוד שניים; ועוד שניים. שמעתי ציחקוקים.
"מהו היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?" שאל אחד הילדים בקול רם.
"שובר הפחמים," ענה ילד אחר.
ואז התחילו כולם לצחוק.
"תתעלם מהם," אמר קישאן. "הם יסתלקו מעצמם."
הוא הביט בי.
"אתה כועס עלי שהוצאתי אותך מבית הספר, נכון?"
לא אמרתי כלום.
"אתה שונא שאתה צריך לשבור פחמים, נכון?"
לא אמרתי כלום.
הוא לקח את גוש הפחם הגדול ביותר בידו ומחץ אותו. "תדמיין שכל גוש פחם הוא הגולגולת שלי. ככה יהיה לך הרבה יותר קל לשבור אותם."
גם אותו הוציאו מבית הספר. זה קרה אחרי החתונה של מירא, הדודנית-אחות. גם לה עשו אירוע גדול.

לעבוד בבית תה. לשבור פחמים. לנגב שולחנות. חדשות רעות מבחינתי, אתה חושב?
היתרון שניתן בידיו של היזם הוא היכולת לשבור את החוקיות - להפוך חדשות רעות לחדשות טובות.
מחר, מר ז'יבאו, החל מחצות, אספר לך איך הענקתי לעצמי חינוך טוב יותר מכפי שיכולתי לקבל בכל בית ספר שהוא. אבל ברגע זה, הגיע הזמן שאפסיק לבהות בנברשת הזו ואתחיל לעבוד. השעה היא שלוש לפנות בוקר כמעט. זו השעה שבה מתעוררת בנגלור לחיים. יום העבודה באמריקה מגיע אל סופו, והיום שלי מתחיל ממש. אני צריך להיות עירני בשעה שבה כל הבחורים והבחורות ממרכזי שירות הלקוחות יוצאים ממשרדיהם הביתה. זו השעה שבה עלי להיות ליד הטלפון.

מסיבות מובנות, אני לא מחזיק טלפון נייד - הם מאכ?לים לך את המוח, מכווצים לך את הביצים, ומייבשים לך את הזרע, ככל שידוע לי - לכן עלי להיות במשרד. למקרה שיהיה משבר.
אני האיש שאליו מתקשרים אנשים בשעת משבר!
בוא נראה זריז אם יש עוד משהו...

...כל מי שברשותו מידע או רמז בנוגע לאדם המבוקש
מתבקש להעבירו לאתר שירות החקירות הכללי
(http://cbi.nic.in)

לכתובת דואר אלקטרוני (diccbi@cbi.nic.in), לפקס מס':
011.23011334, לטלפון מס': 011.23014046 (ישיר) 011.23015229
ו-23015218 שלוחה 210 ואל החתום מטה בכתובת או מספר הטלפון
או מספרי הטלפונים המצויינים להלן.

מ"מ 3687/05
מפ"ש - ד?או?לה קו?א?ן, ניו דלהי
טל': 28655200, 27641000

בגוף ההודעה מופיע תצלום: מטושטש, מושחר ומרוח במכונת דפוס עתיקה של תחנת משטרה כלשהי, וקשה לזיהוי גם עוד כשהיה תלוי על קיר תחנת הרכבת, אבל עכשיו, אחרי שהועבר למסך המחשב, מפוצל לפיקסלים, הוא נראה כמו פנים של גבר המצוירות בקווים מופשטים: איש קטן עם עיניים גדולות ובולטות ושפם קצר ועבה. הוא יכול להיות חצי מהגברים בהודו.
אדוני ראש הממשלה, אני נפרד ממך הלילה בהערה הנוגעת למחדלי עבודת המשטרה בהודו. עכשיו, אני בטוח שאוטובוס מלא גברים בחאקי - בכל זאת, זה היה מקרה שעשה הרבה רעש - הגיע ללקשמנגאר במהלך חקירת היעלמותי. הם בטח חקרו את בעלי החנויות, התעמרו במובילי הריקשות, והעירו את המורה בבית הספר. האם בתור ילד הוא נהג לגנוב? האם שכב עם זונות? הם בטח ניתצו חנות מכולת או שתיים, וסחטו "וידויים" מאדם או שניים.
ובכל זאת, אני מתערב איתך שהם החמיצו את הרמז החשוב מכולם, שניצב ממש מול עיניהם:
אני מדבר על המבצר השחור, כמובן.
פעמים רבות התחננתי בפני קוסום שתיקח אותי אל ראש הגבעה, ותעבור איתי בכניסה, ותיכנס איתי למבצר. אבל היא אמרה שאני פחדן, שאמות מפחד אם אעלה לשם: לטאה עצומה, הכי גדולה בעולם, חיתה במבצר.
לכן יכולתי רק להביט מרחוק. החרכים הארוכים שבחומותיו הפכו לקווים של ורוד בוער בשעת הזריחה וזהב בוער בשעת השקיעה; השמיים הכחולים האירו מבעד לחריצים באבן, והירח זרח על הסוללות המשוננות, והקופים התרוצצו לאורך החומות, מצווחים ותוקפים זה את זה, כאילו היו רוחות רפאים של לוחמים מתים שהתגלגלו בגופם, נלחמים שוב את הקרב האחרון.
גם אני רציתי לעלות לשם.
איקבל, שהוא אחד מארבעת המשוררים הגדולים ביותר בעולם - האחרים הם רומי, מירזה גאליב, ואת שמו של הרביעי שכחתי, אבל גם הוא בחור מוסלמי - איקבל כתב שיר שבו הוא אומר כך על עבדים:

הם נשארים עבדים משום שאינם יכולים להבחין ביופיו של העולם.
זה הדבר האמיתי ביותר שאמר מישהו אי-פעם.
משורר גדול, הבחור הזה, איקבל - למרות שהוא היה גם מוסלמי.
(אגב, אדוני ראש הממשלה: שמת לב שכל ארבעת המשוררים הגדולים ביותר בעולם הם מוסלמים? ועם זאת, כל המוסלמים שאתה פוגש הם תמיד אנאלפבתים או מכוסים מכף רגל ועד ראש ברעלות שחורות או מחפשים בניינים שאפשר לפוצץ? זאת ממש חידה, נכון? אם תצליח אי-פעם להבין את האנשים האלה, שלח לי אי-מייל.)

כבר בתור ילד הצלחתי להבחין ביופיו של העולם: לא נועדתי להישאר עבד.

יום אחד גילתה קוסום את העניין שיש לי במבצר. היא עקבה אחרי לאורך כל הדרך מהבית שלנו ועד לבריכה עם הסלע, וראתה מה אני עושה. באותו לילה היא אמרה לאבא שלי, "הוא סתם עמד שם ובהה במבצר - בדיוק כמו שאמא שלו היתה עושה. לא ייצא ממנו שום דבר בחיים, אני אומרת לך את זה כבר עכשיו."
כשהייתי בן שלוש-עשרה כנראה, החלטתי לעלות למבצר לבדי. דשדשתי במי הבריכה, עברתי לצד השני, וטיפסתי על הגבעה; ממש רגע לפני שכבר נכנסתי, משהו שחור הופיע פתאום בכניסה. הסתובבתי ורצתי במורד הגבעה, מפוחד מכדי לבכות אפילו.
זאת היתה רק פרה. הצלחתי להבחין בכך מרחוק, אבל הייתי מזועזע מכדי לעלות בחזרה.
ניסיתי עוד פעמים רבות, אבל הייתי פחדן כל כך שבכל פעם שניסיתי לעלות לשם, השתפנתי וחזרתי למטה.
בגיל עשרים וארבע, כשגרתי בדנבאד ועבדתי בשירותו של מר אשוק בתור נהג, חזרתי ללקשמנגאר כשהמעביד שלי ואשתו נסעו לשם לטיול. עבורי היתה זו נסיעה חשובה מאוד, נסיעה שאני מקווה לתאר בפירוט יתר בבוא העת. בינתיים, מה שאני רוצה לספר לך הוא זה: בשעה שמר אשוק ופינקי מאדם הלכו לנוח, אחרי שאכלו צהריים, לא היה לי מה לעשות והחלטתי לנסות שוב. חציתי את הבריכה בשחייה, עליתי בגבעה, ניגשתי אל הכניסה ונכנסתי למבצר השחור בפעם הראשונה. לא היה שם שום דבר כמעט - רק כמה קירות חרבים וקבוצה של קופים מפוחדים שעקבו אחרי מרחוק. הינחתי את רגלי על החומה והשקפתי משם לעבר הכפר. לקשמנגאר הקטן שלי. ראיתי את מגדל המקדש, את השוק, את זרם הביוב הנוצץ בשמש, את אחוזותיהם של בעלי הבית - ואת ביתי שלי, ומחוץ לו אותו ענן קטן וכהה - תאואת המים. זה נראה כמו הנוף היפה ביותר עלי אדמות.
רכנתי מעבר לקצה המבצר בכיוון הכפר שלי - ואז עשיתי דבר שהוא מבחיל מכדי שאתאר לך אותו.
טוב, בעצם, ירקתי. שוב ושוב. ואז, תוך שאני שורק ומזמזם, ירדתי בגבעה.

כעבור שמונה חודשים שיספתי את גרונו של מר אשוק.