אם "Day And Age", האלבום החדש של הקילרז, היה משובב, הימנוני וסוחף כמו "Joy Ride", השיר הרביעי שבו, ייתכן שהיינו מוצאים אותו תופס יותר מקום באחת מאין ספור רשימות סיכום השנה שמתפרסמות כעת. נכון לעכשיו (כששבועיים נוספים של סיכומים עוד לפנינו) מפאר אלבום האולפן השלישי של החבורה הלאס וגאסית את המקום ה-12 בסיכום השנה של הטיימס הלונדוני, ואת המקום ה-22 ברשימה של הקיו. ברשימה של הניו יורק פוסט הוא דווקא מצליח יותר ותופס את המקום ה-2, אבל אי אפשר לקחת ברצינות בחירה של עיתון שעיקר גאוותו נשענת על "Page 6". רוב הרשימות של 2008 משאירות את הקילרז מאחור, אם כי לא בצדק ונדמה לי שגם לא לחלוטין בלב שלם.
בדצמבר 2004 ברנדון פלאוארס, סולן הלהקה, שר שיר קצת אחר. ברשימות סיכומי השנה של 2004 היו הקילרז סופרסטארז, בחורים צעירים ויפים עם אמביציות של מיק ג'אגר ונשמה של סיימון לה בון, שהצליחו להושיע את הרוקנרול משיממון חלקי. הקילרז, שבחרו בשם פשוט וחד משמעי הצליחו לטלטל את השוק הבריטי והאמריקאי כאחד, כשהם נשענים על מלודיות טובות, אנרגיות של התחלה ואג'נדת כיף מפותחת. ב-2006, כיאה ללהקה שהמריאה במהירות האור והתבלבלה בדרך, יצא אלבומם השני, מוצף ביומרה של יוצרים באגו טריפ. זה כבר הצליח פחות, למרות רגעים יפים.
עוד בוואלה!
מפגן של יציבות מוזיקלית
"Day And Age" מוצא את הקילרז בנקודה קריטית בתוך הקריירה הקצרה שלהם. מצד אחד, ברור שגם אם האלבום הנוכחי ייכשל (מה שכבר לא יקרה לאור המכירות הנאות מאד שלו באנגליה) הם ימשיכו להוציא אלבומים ולהופיע על שערי מגזינים. ימשיכו לעבוד. מצד שני, במקרה של כישלון אמנותי, הקילרז יישארו להקה עובדת אבל לא נחשבת; להקה שהיא חדשות של אתמול. כזאת שמופיעה בפסטיבל רדינג על הבמה הגדולה, אבל בין 4 ל-6 אחר הצהריים. לא חלק מהמובילים. תראו מה קרה לבלק רבל מוטורסייקל קלאב
אם כך, איזה מזל ש"Day And Age" רחוק ממלהיות כישלון אמנותי, גם אם הוא רחוק מלהיות אלבום מושלם. הוא אלבום שיש בו הכל קצוות טובים במיוחד, כמו "Spaceman", הסינגל הבא, וקצוות מרשימים הרבה פחות כמו "Neon Tiger" המוזר. האמצע שלו - חלקים שלא נופלים לשום קיצוניות שהיא - מתגלה ברובו כמפגן של יציבות מוזיקלית; אסופת שירים של להקה שאוהבת את האייטיז אבל חוששת להשמע כאילו היא תקועה בהם. כדי לשמור על האיזון ולהמנע מהקליאשות הם בחרו בסטיוארט פרייס, האיש בעל אלף הפסבדונים שאחרי בין השאר על "Confessions on the Dancefloor" של מדונה, כמפיק של האלבום הנוכחי; בחירה שמתגלה כנבונה - ברנדון פלאוורס הוא עדיין סולן מצוין ופרייס הצליח להקיף אותו במרבד מוזיקלי עשיר ויפה, שמחניף לקול הכמעט צווחני שלו.
במומלצים: "I Cant Stay" הקריבי, אפוס הסינתי הממכר והניו אורדרי "The World That We Live In", ושיר הסיום "A Criplling Below" שלפחות בחלקו פלאוורס עושה כל מאמץ אפשרי כדי להישמע כמו רוי אורביסון.
מכורים לדרמות
הקילרז, כמו כל חבורת דיוות, מכורים למלודרמה. היותם להקה שהאינטליגנציה שלה היא ללא ספק מעל הממוצע מונעת מהם להתמכר לחיבה הזו ולהפוך לפתאטיים. את 2008 הם מסיימים בגאווה, אחרי שהם אישרו לכל הספקנים שהם להקה ייחודית ומשכנעת. אז אם ג'יי-זי במקרה עסוק, את הסלוט המוביל בגלסטנברי 2009 הקילרז ישמחו לקחת. וכיאה לאחת מלהקות הרוק המדוברות בעולם, "Day And Age" מעניק את התחושה שהם גם לא יאכזבו.
הקילרז, "Day and Age" (הליקון)