על דעת עצמה

תל אביב שאני אוהבת סובבת סביב הרחובות הישנים, בורוכוב, מלצ'ט, פרץ חיות, מיכ"ל, ברדיצ'בסקי, בין הקווים הישרים של הבאוהאוז, הגינות הקטנות, בתים בני קומה אחת שנותרו למזכרת, אקליפטוס עתיק והרבה בוגונוויליה.

לרחובות הללו, בשבילי, יש ביוגרפיה, זאת הביוגרפיה של עמוס קינן, שעליה כתבתי ספר בשם" על דעת עצמו". כשאני מטיילת בהם אני עוברת לשנות השלושים, רואה את עץ האקליפטוס ששתל עמוס כשהיה בן שנתיים, עוברת משם לשנות הארבעים, אל הבתים של החברים שלו, אל החצרות שבהן שיחקו, נוחתת בשנות החמישים, בבתים הריקים של אותם חברים שנהרגו במלחמה ומשם אל חזיונות בלהה בהם רואה עמוס את הרחובות הללו הולכים ושוקעים בבוץ, על יושביהם החיים והמתים.

זוהי תל אביב שלי, בנויה על גבי תיעוד מדויק של העבר אך גם על גבי המצאה ודמיון שהם לגבי האמת האמיתית, מעבר לכל תיעוד.

"...הרחובות נראים עכשיו לא מוכרים – אין זה רחוב בורוכוב, גם לא רחוב מלצ'ט. האם זה רחוב אחד העם? מישהו טרף את המפה, ערבל את הכיוונים והוא נעצר סוף-סוף בלי פחד, בלי לעבור למדרכה השנייה, מול חנותו של האינסטלטור ברמן. אולי עכשיו, לאחר שהשקיע את חצי השכונה בבוץ ולאחר שהרחובות התבלבלו, הוא יוכל לעמוד בשקט מול החנות של ברמן ולהתבונן.

כאן הם היו משחקים שח, הוא ודב, מכאן היו הולכים יחד לשרונה, וכשכדור פילח את ראשו בפריצה לכלא עכו והודיעו שעוזי הג'ינג'י נהרג, הוא היה מהמעטים שידעו שזה לא עוזי הג'ינג'י, זה דב ברמן. עכשיו דב הוא האחרון לשקוע ועמוס מנסה לצעוק אליו, להזהיר אותו, אבל נזכר שאין טעם בכך.... זהו, הכל שקע בבוץ. כל השכונה חוסלה.... בצער מרחיק עמוס את מבטו משדות הבוץ שהיו פעם שכונת ילדותו וחוזר בדאייה אל בית המשפט, בעיתוי מוצלח".

*מתוך "על דעת עצמו" בהוצאת עם עובד: הפרק המתאר את הזיותיו של עמוס קינן בעת המשפט שהתנהל ב-1952 נגדו ונגד חברו שאלתיאל בן יאיר. השניים נחשדו בהנחת פצצה בביתו של שר התחבורה, צבי דוד פנקס, במחאה על התקנה שהשביתה את המכוניות בשבת על מנת לחסוך בדלק. השניים זוכו.