אני אוהב את פיטר מרפי כי אפשר לשמוע אותו בסוף עוד יום של מלחמה בטחנות הרוח של היקום ולהיאבד בתוך עולם בדיוני לא מוכר. האביר האפל, האיש שהיה לערפד מבוקש עוד לפני "דמדומים" ואפילו לפני "באפי", נתן חצי ראשון של הופעה מעולה, עם שירים חדשים מעוררי תיאבון כמו "Memory Gold". מרפי הדהים את הנוכחים בקול המדהים שלו, שלא איבד חלקיק של כריזמה מאז האייטיז.
במיוחד בגרסת 2009 שלו, מרפי הוא עדיין הפרפורמר והמוזיקאי ששיריו הם מכת חשמל שהופכת גוף רדום למוכה ירח. אחרי "Velocity Bird" שפתח ושיר חדש אחריו, הגיע מרפי ל"I'll Fall With Your Knife" בביצוע שפתח את הלב בסכין קצבים. כל כך מרגש ואמפאתי, שהצמרמורת זחלה במעלה הידיים. אחרי ביצוע כזה רק רציתי לחבק אותו.
עד ההדרן מרפי שיחק עם הקהל ים-יבשה בין המוכר לחדש, בין העיבוד המפתיע לשחרור הרצועה של קהל אוהד ונוח למדי, אך קהל שבהחלט קיווה שמרפי יחליק את הקטע של "האמן שלא רוצה שעל המצבה שלו יכתבו 'היה כוכב בעשור כלשהו'" וישים את הפה שלו איפה שהכסף שלהם נמצא. אחרי מופע אחד מרפי כנראה התרגל, והמציא תמהיל נכון ואפילו מדויק למדי לאופן שבו יש להתנהל עם קהל כזה. בהדרן, הוא כבר הרשה לעצמו להתפרע.
לא הרבה אמנים מסוגלים לחבר שני להיטי ענק שלהם לשיר אחד, אבל מרפי עשה זאת עם "Strange Kind of Love" ובתוכו את השיר שהגדיר את באוהאוס, "Bella Lugosi's Dead". הקהל יצא מגדרו ובראש פלאשבק לאותו ביצוע של מרפי ב"הרעב" של טוני סקוט. איפה הדמות המבעיתה דאז ואיפה האנגלי החייכן הזה היום. מכאן הוא פורץ ל"She's in Parties" המעולה של באוהאוס ותיבת הפנדורה של הזיכרונות נפתחה. כל אחד עם הרגע שלו, בו הבין שהוא חריג ושונה ושלמוזיקה זה לא אכפת. מרפי המשיך ללחוץ על הגז עם "Passion of Lovers", עוד קלאסיקה של באוהאוס שמוחקת קלישאות של אמא על אהבת אמת, ובסוף חתך עם "Cuts You Up" בביצוע מודרני להפליא, שמתחבר מצוין עם השירים החדשים שלו.
בשיא של הערב, מרפי יורד מהבמה והקהל מתחנן לעוד. מרפי עייף ורצוץ והקהל מתפזר הביתה לפשוט את השחור וללבוש את חליפת החיים שמחכה לו בבית.