אנחנו חטפנו אחד קשה ממש. אחד קשה מדי. הרי אריק איינשטיין לא ברשות עצמו, מה זה ללכת? איינשטיין הוא פטנט, ואין עוד אחד, ואין הסבר. הוא חולש אצלנו על כל כך הרבה דברים, ליהקנו אותו למקומות הרבה יותר רחבים ממה שהוא בכלל התכוון במוזיקה שלו, בקיום שלו.
כשנודע לי על דבר ההסתלקות שלו, נסעתי באוטו ופתאום הדבר הראשון ששמעתי זה אותו שר "אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום" (מתוך השיר "עוף גוזל") וזה מה שהרגשתי. זה מעין ניסיון לארגן איזו רציונליזציה של הדבר הזה שמכה בנו כמו טייפון רגש ענק. אני חושב לעצמי, אולי זה טוב שככה נפרדנו? כשהוא עדיין נהדר? הרי שוחחנו ודיברנו בטלפון לפני רגע, בשיחתנו האחרונה לפני חודשיים.
סיקור מיוחד: אריק איינשטיין הלך לעולמו
אריק לא היה כל כך נגיש ועדיין היו לי איתו כל מיני חמדות קטנות. רסיסי אינטרקציה מקסימים. בשיחה האחרונה שלנו, כשראיינתי אותו על עלי מוהר, יצא לנו לשוחח על הראיון לאחר שהשלמנו אותו וכל כולו היה נדיבות ואדיבות. הוא אמר, "אם אתה צריך עוד משהו, אז תתקשר", ואני פחדתי להטריד אותו. הוא לא היה מוטרד. אבל אני לא רציתי להטריד אותו. נזהרתי מכיבודים מנופחים וגרנדיוזיים לידו. ידעתי שזה לא בשבילו, אז לא רציתי לתת לו את התחושה הזאת.
והנה יום אחד, לפני שנתיים, באחת השבתות באחת בצהריים צלצל הטלפון ממספר חסום. חשבתי שאולי גלי צה"ל מחפשים אותי. אני עונה "הלו" לטלפון, ואז אני שומע "שלום רועי, זה אריק איינשטיין".
האינסטינקט כמובן היה לחשוב שעובדים עלי, אבל רק אריק איינשטיין יכול להגיד ככה "זה אריק איינשטיין". שאלתי לשלומו ואז הוא סיפר לי למה הוא התקשר. הוא אמר "יש לי רק משהו לשאול", ואז הוא העלה מתיחה נורא ישנה שלי מהתכנית "פיספוסים", משהו מלפני שש או שבע שנים. כשדיברנו על זה, ידעתי שרק הוא ואני נדע את כל פרטי הטריוויה שאני מעלה בשיחה. כדי לוודא שלא עובדים עליי זרקתי שטויות שרק הוא מכיר מתקופת בצל ירוק (אמרתי: "אריק, נו, או כוכב..." ואריק השלים: "או סנדוויץ" אנקדוטה רק למטיבי לכת). וידעתי זה אריק על הקו. הרי שנינו אלופי העולם באינפורמציה לא חיונית. והוא רק רצה לדבר על מהלך המתיחה הישנה ההיא ומה היה שם. ואני חושב שאם זה לא היה קוריוז כזה צדדי, הוא לא היה מתקשר. וזה משהו שאין לאף אחד. זה כל כך הקסים אותי. בדרכו, הוא גם רצה להגיד לי "אני מכיר אותך".
קשה לחדש בלספר איפה הוא תופס אותנו בבטן, את כולנו, עם הקול הזה. הקול הזה! הקול העשיר שמלא בכל כך הרבה ניואנסים, גדוש. זה האיש האותנטי הזה, שמאז ומתמיד סימן לנו מה זה אותנטי ומה מנסה להתחפש לכזה. זאת רגישות בלי רגשנות וזה חתיכת דבר. זה מארגן לנו את ההתבוננות שלנו בכלל, על מה שמרגש אותנו, על מה שמשמח אותנו.
זה איש שכל כולו הוא המצאה ואני אומר לך אריק, אל תלך. נתת לנו כזאת מתנת גן עדן שאנחנו לא יכולים שעכשיו תלך. הוא היה איש שזרע כל כך הרבה יופי בחיים של כולם. אם הוא היה שומע את זה, הוא בטח היה מסמיק ומחייך את החיוך הקטן שלו. עכשיו, אחרי שהלך, יש איזו תודה מוצפנת כזאת, חרישית, מבלי שהוא בטעות ישמע ויבטל ב"טוב, טוב חביבי..." זו תקופה כזאת שהיא נטולת גיבורים. היה לנו גיבור. וזה חבל. לכמה אנשים יוצא ייבול כזה?
בזמן כזה של טכנוקרטים שיכולים לשיר מהר ולאט אבל תמיד נכנעים איכשהו לאיזה קצב, איינשטיין הוא מעדניה של ביצועים. אחד כזה שאתה לא יודע מה לקחת מרוב שכל הנתחים טובים. מה ניקח? הכל טוב מדי. וזה גם דבר.
לפני מספר חודשים, צפיתי בו באחד מפרקי הסדרה של קוטנר על הרוק הישראלי. הוא אמר שם משפט, ואני שמעתי, עצרתי ורשמתי על פתק ושמתי על שולחן העבודה מולי: "אנשים שהם יוצרים או מבצעים אף פעם לא יכולים לדעת מה הארומה, מה המשקע שהם יוצרים. במה הם דוחים או מקסימים". זה הכישרון להיות נאהב.
אני מרגיש שאריק העתיר את עצמו עלינו. קיבלנו אותו בכזאת שמחה שההסתלקות הזאת משאירה אותנו בחוסר יכולת להבין מה עושים מפה. מצד שני, עכשיו בשיחה עם קוטנר בגלי צה"ל, שמעתי אותו אומר שאריק השאיר לנו המון דברים ושהוא יהיה תמיד מהבחינה הזאת. אני חייב להיאחז בזה. איזה מזל שיצא לנו להיות איתו כל הזמן הזה פה. איזה שיחוק זה שהפנמנו אותו ככה. מי תפס אותנו בצורה כזאת? אף אחד. אין מקרים בהיקפים כאלה. זה לא מקרי. זה על באמת. זה אחד שהוא על באמת. ואני מרגיש שבלילה הזה, אצל כולנו זולגות הדמעות מעצמן. וזה נורא קשה. ואני אומר לעצמי: אל תתבייש, היה עצוב. סע לאט אריק.
ומה ההספד שלכם לאריק איינשטיין? דברו על זה בפייסבוק