בסיסטית מחפשת להקה: מארק אי סמית

ה-Fall (הפול, להלן), פסגת הפסגות של הפוסט-פאנק המנצ'סטרי ושל עוד כל מיני דברים אחרים, היא הלהקה שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אני כבר מזמן לא מתרגשת כשיוצא להם תקליט חדש. אם מארק אי סמית - הסולן והמהות האמיתית היחידה של הפול - מוציא תקליט כל יומיים, בנונשלנטיות בה אנשים אחרים יורקים קליפות גרעינים, אז אין שום סיבה שהקהל שלו יתרגש יותר ממנו, למה מה קרה?

החודש ימלאו למארק אי סמית 50 שנה (הוא נראה בן 65 ואלוהים יודע איך הוא מרגיש), אבל בניגוד למרבית בני דורו, שזקנתם מביישת את נעוריהם, על מארק אי סמית הקשישות יושבת פיקס. הגדולה שלו תמיד הייתה שהוא הכי משכנע בעולם גם כשאתה לא מבין מילה ממה שהוא אומר. עכשיו, כשהוא נראה כמו שזיף מיובש (או צפרדע מעוכה, תלוי בתאורה), הוא הכי משכנע בעולם גם כשהוא לא מבין מילה ממה שהוא אומר.

אבל למרות שנעוריו של סמית הרחק מאחוריו, אין לו שום כוונה לפרוש, גם במצבים בהם אנשים אחרים היו מרימים ידיים. בייחוד בהם. קחו למשל את מה שקרה לסמית במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי האחרון של הפול. במאי של שנה שעברה, באמצע פיניקס, אריזונה, התפטרו מהלהקה מנהל ההופעות, הגיטריסט, הבאסיסט והמתופף, בשל התנהגותו הבלתי נסבלת של סמית שכהרגלו שתה איזה גלון או שניים יותר מדי. כך מצא את עצמו סמית לבד, באמצע המדבר, כשרק אישתו המי יודע כמה, פרגית צעירה ויפהפיה בשם אלנה פולו (אותה הוא הציב מאחורי הקלידים, כמו את כל הקודמות), עדיין לצדו. אדם אחר היה סוגר את הבסטה וחוזר הביתה, אך לא מארק. את סיבוב ההופעות הוא סיים עם אישתו ועם כמה נגנים אמריקאים שהוא מצא על הדרך, הרי במילא לא ממש איכפת לו עם מי הוא מנגן (אל תתפלאו אם יום אחד יכלול ההרכב של הפול את מייקל בנסון, נושי פז ואבי סינגולדה). ולא רק שהוא סיים את סיבוב ההופעות, הוא אפילו הקליט עם החבר'ה האמריקאים האלה את האלבום החדש של הפול, "Reformation! Post TLC".

קשה להחליט אם שינוי ההרכב עשה לפול טוב או לא. בעוד שני האלבומים הקודמים - "The Real New Fall LP (Formerly Country on the Click)" מ-2003 ו"Fall Heads Roll" מ-2005 - היו האלבומים הקומוניקטיביים והלהיטיים ביותר שלהם מזה שנים, החדש מחזיר את הפול לתקופות בה מארק אי סמית היה אלוהי הבלגן המאורגן, שנאם את נאומיו מעל לשאון רפטטיבי וממכר שלעולם לא מתגבש לכדי מנגינה ברורה.

"Das Boat", קטע מספר 11 באלבום החדש - עשר ומשהו דקות לא ברורות שאולי דולפינים מסוגלים לשמוע - הוא הקטע הניסיוני ביותר שהפול עשו מזה יובלות. חוץ ממנו ועוד כמה קישקושים ספונטניים ולא קוהרנטיים, רוב האלבום הוא על טהרת הגראז' המצ'וקמק שסמית תמיד הצטיין בו. גם כשהפול התנסו בסגנונות אחרים (והם התנסו בערך בכולם), המוזיקה שעושה לסמית' הכי טוב שייכת ללהקות מוסך מהסיקסטיז כמו הסוניקס, הסידז, הסטאנדלס ומעל כולם - המונקס.

ב-31 שנות קיומם הוציאו הפול אלבומים קומוניקטיביים יותר ופחות והרבה הרבה פחות, אבל עדיין לא החלטתי מה עדיף. בעיקרון כשהשירים הכאוטיים שלהם עובדים כמו שצריך, הם יותר מענגים, מתגמלים ומרגשים מהלהיטים. מצד שני, כשהם לא - מקבלים חור בראש. התקליט החדש מכיל כמה שירים רפטטיביים ומענגים כמו "Fall Sound" המעולה (עם באס בסגנון פיטר הוק) ו"Reformation!". מצד שני יש בו כמה קטעים, כמו "The Bad Stuff", שהיה אפשר לוותר עליהם, וקולות רקע אמריקאים לא מצחיקים שהיה חובה לוותר עליהם. "Reformation! Post TLC" הוא לא אחד התקליטים הגדולים של הפול, אבל גם תקליט לא גדול שלהם הוא האמת הצרופה.

ועוד הערה אחת לסיום - אחד הדברים הכי כיפיים בתקליט חדש של הפול הוא לראות איזה קאבר בחר מארק אי סמית לבצע הפעם. הקאבר התורן, ל"White Line Fever" של כוכב הקאנטרי האמריקאי מרל האגארד, לא מגיע לרמה של הקאברים הקלאסיים של הפול (ללהיט הנורת'רן סול "There's a Ghost in My House", ל"ויקטוריה" של הקינקס או להמנון הדיסקו "Lost in Music" של סיסטר סלדג'), אבל בטח כיף לרכב לצליליו על סוס.

The Fall - "Reformation! Post TLC"
(Slogan)