מרטינה ביאנקו

הצרה היחידה עם איימי וויינהאוס - מלבד, כמובן, הסמים, בעיות המשקל, הסרטונים אחוזי הטירוף עם פיט דוהרטי והעכברים - היא שהיא הפכה לסטנדרט; נקודת מוצא שממנה ואליה משווים כל זמרת עם טיפת נשמה. בעוד שאצל זמרות כמו דאפי הרפרור הזה מתבקש, עם מרטינה טופלי בירד זה מעט מגוחך. וויינהאוס היא זמרת עצומה, כריזמטית ומרתקת, שהצליחה להגיע לקהל ענק ובצדק, אבל לומר, כפי שקראתי בכל מיני תאגידים מתחרים, שמרטינה מנסה לחקות אותה, זה קצת כמו לומר שסמי מיכאל מנסה להיות אתגר קרת, רק כי שניהם כותבים בעברית.

מרטינה נמצאת אתנו מאז שהיתה בת 19; קול המלאכית המיוסרת שלה עיטר את שני האלבומים הראשונים של טריקי ואת פרויקט נירלי גוד שלו (שם שיתפה פעולה עם טרי הול. אגב שניהם משתתפים גם באלבום החדש והמעולה של לילה. ביקורת בשבוע הבא), אבל אחרי שהיא וטריקי נפרדו כזוג - הוא עזב אותה לטובת ביורק או משהו כזה – היא קצת נעלמה. ב-2003 היא הוציאה אלבום בכורה יפהפה, שתאם את מידותיה כזמרת-מלחששת, אבל לא זכה לתהודה לה היה ראוי. עניין של תזמון יותר מאשר איכות, אני מניח.

ל-"The Blue God", האלבום החדש שלה, יש לא רק שם נורא יפה ועטיפה מפתה, אלא גם הפקה מקסימה. דיינג'ר מאוס (נארלז בארקלי, גורילאז) תפר סביב מרטינה מלאכת מחשבת מינימליסטית, כמעט לו-פיית, עם הרבה מכונות תופים ישנות, סינת'-באס, אורגן מזייף ועמום וגיטרות אווירתיות, מה שרק מכעיס עוד יותר בקונטקסט הוויינהאוסי – בניגוד להפקה הראוותנית שתפר סביב הדיווה מארק רונסון, דיינג'ר מאוס נשאר מאופק וצנוע, עם הברקות שמגיעות באנדרסטייטמנט ואגביות, ולא כזיקוקין די-נור. ההגשה של מרטינה נותרת במשך כל האלבום מרוחקת במכוון, נטולת פומפוזיות, אבל מלאת כנות, כשהיא שרה על אהובים שברחו ולא שבו, לשונות עם סכיני גילוח וזכרונות מבובות שלג. מרטינה בטח לא תיקח שום גראמי ולא תבצע סיבובי ניצחון בגלאסטונברי, אבל אני מעדיף אותה בכל יום בשבוע על איימי. אני בטוח שהיא גם זיון יותר טוב.

מרטינה טופלי בירד, "The Blue God"
(Independiente)

למרות שניסיתי, עוד לא ממש הספקתי להתעמק ב"Evil Urges", האלבום החדש של מיי מורנינג ג'אקט, או ליתר דיוק לא הצלחתי. הסיבה לכך היא פשוטה "Touch Me I'm Going to Scream Part 2", הרצועה הלפני אחרונה באלבום היא אחד השירים הכי יפים ששמעתי בשנים האחרונות, מה שמקשה על כל שאר האלבום; בכל פעם שאני רוצה לשמוע אותו אני מוצא את עצמי עם השיר הזה בלופ שיכול להימשך כמה שעות.

לשיר הזה הגעתי בכלל בטעות, באחד הרגעים הכי מרגשים שיכולים לקרות לחובב מוזיקה; צפיתי התכנית של קונאן אובראיין בלילה והוא הגיע משום מקום, כמו חוויה כמעט דתית שמהפנטת ומושכת אותך עמוק לתוכה. במקום לקשקש על ההרמוניות המופלאות, הקלידים המכשפים והגרוב של הבאס תופים שלא מזכיר שום דבר שהלהקה הזו - במקור אלט-רוק-קאנטרי מהורהר מקנטאקי - אי פעם עשתה, פשוט תקשיבו לו גם. אני מבטיח שאם אצליח להיגמל אתייחס בעתיד גם לשאר האלבום.