שיר בחזרה

הפעם הראשונה שבה ראיתי את בק בהופעה היתה בקיץ 1998, בג'ונס ביץ', ניו יורק. זה היה קצת אחרי "Odelay" וקצת לפני "Mutations" – התקופה שבה הוא היה בשיא הצלחתו: כמה חודשים קודם לכן, ה"רולינג סטון" הכתיר אותו לאמן השנה, "Odelay" (אלבומו הרביעי) מצא את עצמו בצמרת כל רשימות סיכום השנה, וסינגלים מקוריים, מגוונים ומצוינים, דוגמת "Devil’s Haircut", "Where It’s At" ו"The New Pollution" (שלוו בקליפים מקוריים, מגוונים ומצוינים), סייעו להפוך אותו לאייקון של דור ה-X ולהעיף שתי מיליון יחידות של האלבום מהמדפים. באותה תקופה, בק היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון. הוא עשה את המוזיקה הנכונה עם האנשים הנכונים (הדאסט בראדרס, וקצת אחר כך, נייג'ל גודריך), והיה נדמה שהכל פשוט נופל למקום.

אני לא זוכר הרבה מההופעה (בכל זאת, עשר שנים), אבל כן זוכר שהיא היתה מעולה. אני זוכר שבק שר את כל מה שרציתי שהוא ישיר: את "Beercan", את "Jackass", את "Deadweight", וכן, גם את "Loser". אני זוכר שהלהקה השתוללה, ואני זוכר שהבסיסט לבש גלימה. אני זוכר שהקהל לא הפסיק לרקוד, ואני זוכר שגם בק רקד כאילו אין מחר. בכלל, אני זוכר שהוא היה משוחרר, מבודח ובמצב רוח טוב. אני זוכר שמתישהו הוא נשאר לבד עם הגיטרה, ועשה כמה שירים מ-"One Foot in the Grave", ואת "Truckdriving Neighbour Downstairs". אני זוכר שהוא גם עשה את "Nobody’s Fault But My Own" (שהופיע אחר כך ב"Mutations"), ושבהדרן הוא עשה את "Debra" (שהופיע אחר כך ב"Midnight Vultures"). אני זוכר שבסוף ההופעה קניתי טי-שרט כמזכרת מהערב. אני זוכר שבק היה אז המוזיקאי האהוב עלי בעולם.

הפעם השנייה שבה ראיתי את בק בהופעה היתה לפני שלושה ימים, ב-Melkweg באמסטרדם. הוא הגיע לעיר כדי להשיק את "Modern Guilt", אלבומו החדש והעשירי במספר (שייצא לחנויות מחר, יום הולדתו ה-38 של הזמר).

בעשר השנים שחלפו מאז אותו ליל קיץ נפלא בג'ונס ביץ' קרו לבק כמה דברים, ולא כולם היו טובים. ראשית, איפשהו בתחילת המילניום הוא איבד את הנשק החשוב ביותר בארסנל שלו: את היכולת להפתיע ולחדש. ממוביל השיירה הוא הפך לעוד שחקן על הלוח. מילד פלא שכולם מתיישרים על פיו הוא הפך לעוד זמר שנלחם על תשומת הלב של המאזין. ממוזיקאי פורץ דרך שרק הולך ומתפתח הוא הפך למישהו שמנסה לשחזר הצלחות קודמות. למרות שהוא עוד לא עשה אלבום רע באמת, מבחינת הרלוונטיות, בק נמצא כבר כמה שנים טובות בנסיגה. במילים אחרות, אני עדיין עוקב אחריו, אבל כבר די הרבה זמן (מאז "Sea Change", למעשה) הוא אינו המוזיקאי האהוב עלי בעולם.

שנית, איפשהו בתחילת המילניום החלו לדלוף לתקשורת סיפורים ולפיהם בק הוא סיינטולוג, ואלה הולידו, במשך השנים, כמה תיאוריות קונספירציה מטרידות ומרתקות (שאותן תוכלו לקרוא באינטרנט). בימינו, אמונותיו הדתיות של בק זוכות ללא פחות תשומת לב מהמוזיקה שלו. ומה לעשות, למרות שהוא נולד לתוך זה (גם הוריו חברים בכת) קשה שלא להתאכזב מכך שבק בחר להאמין בחייזרים.

ובכל זאת, למרות שאין ספק שבק כבר ידע ימים יפים מאלה, ברגעים שלפני עלייתו לבמה התרגשתי מאוד. וכשהוא עלה עם ארבעת הנגנים הצעירים והחביבים שליוו אותו והתחיל לנגן את "Devil’s Haircut", התרגשתי אפילו עוד יותר. מה חבל, אם כן, שהרגעים האלה התגלו בדיעבד כשיא הערב.

רוב ההופעה (הקצרה יחסית) התבססה על שירי האלבום החדש – האלבום ה"אישי" הראשון של בק מאז "Sea Change" (ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם דיינג'ר מאוס – חציו של הצמד נארלס בארקלי והמפיק העסוק ביותר בסביבה). חוץ מהשיר הפותח, היה רק עוד שיר אחד מ"Odelay" ("Minus") ושניים מ"Sea Change" ("Lost Cause" בביצוע מהיר וסוחף, ו"Paper Tiger", שנשמע רע, משום מה). שאר הסט הורכב משירים משני האלבומים האחרונים, "Guero" ו"The Information" (שני אלבומים בינוניים, שהיו יכולים, עם קצת עריכה, לספק חומר גלם לאלבום אחד מצוין).

שלא כמו בהופעה בג'ונס ביץ', הפעם בק נראה מרוחק, אדיש וחסר חשק, כאילו העדיף להיות במקום אחר. את השירים הראשונים הוא שר כשמשקפי שמש ורודים על פניו, כמעט בלי לזוז בכלל. כשהלהקה החלה לדהור על הגרוב של השירים החדשים (שנשמעו, בשמיעה ראשונה, כמו פופ מסטיקי מהסיקסטיז שמנוגן בתוך מכונת כביסה שמבצעת סחיטה) הוא אמנם הרים את המשקפיים הכהים מעיניו, אך גם אז כמעט לא הוציא מילה מפיו בין השירים ובכלל לא התייחס לקהל.
אם לא די בכך, בסוף ההדרן ("E-Pro" ו"Girl") ניתן לקהל הרושם שבק תכף ישוב לבמה וישלוף עוד כמה פנינים מהקטלוג, וכך קרה שבמשך דקות ארוכות הקהל עוד מחא כפיים בחושך, בהמתנה לאיזה "Where It’s At" קטן. אבל הבן זונה שיחק אותה פרימדונה ולא חזר.

החדשות הטובות בכל הסיפור הזה הן ש"Modern Guilt" אינו אלבום רע, והוא רק הולך ומשתפר עם כל האזנה. כמעט כל השירים שבו ניחנים במלודיות פשוטות וקליטות ובקצב מהיר, והכתיבה הישירה וההפקה המינימליסטית מסמלות חזרה מרעננת למקורות אחרי שני האלבומים הדחוסים והמופקים שקדמו לו.

למרות כמה שירים קצת פחות משכנעים ("Replica" הרדיוהדי, לדוגמה, או "Soul of a Man", שקצת מתקשה להתרומם), החיבור עם דיינג'רמאוס, שמספק את הביטים הבועטים ומשרה על ההקלטות שכבה עדינה של פסיכדליה, מוליד לא מעט רגעים יפים ומלאי חיוניות (בולטים במיוחד "Chemtrails", הזיית אתר איטית שמתפוצצת בפזמונים, ו"Profanity Prayers" המהיר והמתגלגל). השיר הסוגר, "Volcano", אפילו מצליח לרגש.

הפוזה הדיכאונית שהוצגה על במת ה-Melkweg בהחלט זוכה לחיזוק במילות השירים, שעוסקים רובם ככולם במשברים קיומיים כאלה ואחרים (משבר אמצע החיים, המשבר האקולוגי וכיו"ב) ובתלונות של הזמר על אודות אופיו המפוקפק והמרושע של המין האנושי. אבל למרות שצירופי המילים "אני אבוד" ו"אני תקוע" שבים ומופיעים כמה וכמה פעמים, ההאזנה לשירים דווקא מותירה את הרושם שלראשונה זה שנים בק יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע.

"Modern Guilt", ששמו ועטיפתו קורצים לבוב דילן ("Modern Times" ו"Highway 61 Revisited", בהתאמה), הוא אלבום מעבר ענייני ומהודק (עשרה שירים, 33 דקות), שאמור לסייע לבק למלא את המצבר בחומר בעירה יצירתי לקראת השלב הבא בקריירה שלו. האלבום אמנם לא ישנה את העובדה שהדבר הטוב ביותר שהוא עשה בשנים האחרונות הוא להוציא מחדש את "Odelay", אבל הוא בהחלט נותן תקווה שכמו דילן, גם בק יצליח לברוא את עצמו מחדש ולהזכיר לכולם שבסופו של יום, אם השירים מספיק טובים, זה באמת לא משנה אם אתה יהודי, נוצרי או טום קרוז. ניפגש ב-2018.