צבע ההגנה

לא הייתם מצפים מאחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה, שבגיל 65 יגיש מיקרופון לסטודנט ממלמל לקולנוע ויבקש ממנו לחזור על השאלה. יכול להיות שהשמיעה של ווטרס היא לא מה שהיתה פעם, אבל יכול גם להיות שרוג'ר ווטרס באמת התעניין במה שיש לסטודנטים של סם שפיגל להגיד ולשאול.

במשך למעלה מחמישים דקות, רוג'ר ווטרס הסביר לישראלים מה הוא חושב עליהם. הוא לא עשה את זה בשביל הכסף, הוא לא התחבא מאחורי מילים, מאבטחים ושאלות בנוסח אחיד. הוא עמד מולם בג'ינס, הטון שלו היה ברור, הניסוח היה פשוט ובגובה העיניים. זה לא אומר שהוא הצליח לשכנע את הנוכחים שהוא והחברים הערבים שלו לא רוצים להשליך אותם לים.

הטוקבקים הזועמים לדברים אותם השמיע ווטרס, שהתפרסמו כאן ביומיים האחרונים, מקבלים משמעות נוספת מתוקף מעמדו של האיש. ווטרס הוביל את הלהקה האהובה ביותר בישראל, זו שלצד הביטלס ולד זפלין עיצבה את הסאונד של הרוק הישראלי והותירה חותם בל יימחה. עם זאת, מעריציו לא היססו לבחור צד כשזה מגיע לשאלה למי עדיף להקשיב - לכוכב רוק או לפטריוט בשקל - ופתחו באמוק של נאצות, חלקן עד רמת גיחוך בלתי נתפסת ("האיש הוא רודף פרסום", נו באמת).

הקלאש הנוסף הזה בין אמנות לפוליטיקה בישראל והבחירה החד משמעית של הקהל הישראלי בצד של השלטון, גם כשמדובר באליל כמו ווטרס, מוכיחה שלמעמדו של האמן אין כל משמעות בעיני השיח הציבורי הגוסס בישראל. במקרה של ווטרס, הצביעות רק מתעצמת נוכח העובדה שכל אלה שכואבים את נקיטת העמדה (הלגיטימית, גם אם היא לא נעימה לנו) של ווטרס אמרו אמן אמן אחרי “Another Brick in the Wall" או עמדו בהמוניהם בשדות החומוס של נווה שלום וצעקו “Bring The Boys Back Home”. אבל מה זה משנה. כשהשירים הופכים למשנה פוליטית (לתשומת לבו של הקורא בונו), פתאום הכניסה לישראל אסורה. וכאילו שאם רוג'ר ווטרס לא היה מופיע מחר, לא הייתם באים לראות. ועוד אחר כך הייתם מתמרמרים למה הוא לא שר מספיק שירים מתוך "The Wall". אחלה שם לסיבוב ההופעות של ווטרס בשטחים.