המפיקים

מיקה דווקא שקל להחליף מפיק לקראת אלבומו השני. "אבל אז המון אנשים אמרו לי שהגיע הזמן לשנות סאונד וזה הריח לי רע", הוא סיפר בראיון, ובכך הסביר למה האלבום החדש שלו, "The Boy Who Knew Too Much", דומה מדי לקודמו,"Life In Cartoon Motion", פצצת סכרין שמכרה 6 מיליון עותקים והזניקה את מיקה לעמדת מפתח בתעשיית הפופ העולמית.

דווקא האינסטינקט הראשון של מיקה עבד לטובתו. כדי להמשיך ולהצדיק את מעמדו כיורש הבולט של זמרי הפופ הגדולים, הדבר הנבון לעשות, מבחינה מוזיקלית לפחות, היה להתרחק מעצמו. ואם משמעות העניין היא לפטר את המפיק (גרג וולס, במקרה הזה), אז שיהיה. מפטרים את המפיק, מביאים אחד אחר, בודקים אופציות חדשות. אבל מיקה, על פי הצהרותיו שלו, עשה פרסה ונסע לארץ הפרנויה. חבל, כי זה לקח אותו למקום פחות טוב ממה שמגיע לו. ההיגיון הסבוך שבו הוא מתפאר – על פיו כשהרבה אנשים אומרים לך שמשהו נכון עבורך הם כנראה משקרים לך כי הם כולם מעוניינים במפלתך – הוא ביזארי ונרקיסיסטי. זה הגיוני כשמדובר בכוכב פופ, אבל מהמהלך הזה עולה גם ריח פחדני וילדותי, ריח שמלווה את האלבום כולו, וזה כבר פחות מגניב.

אי אפשר להגיד ש "The Boy Who Knew Too Much" הוא אלבום גרוע. אם הוא כה דומה לקודמו, הוא לא יכול להיות עד כדי כך גרוע. מיקה עושה כמיטב יכולתו להציג שוב פופ אופטימי ומשולהב, עמוס במקהלות ילדים, מחזות זמר ומחוות לאלטון ג'ון ופרדי מרקיורי. כל האלמנטים הנכונים עדיין שם, אבל זה כבר לא כיף. ואפילו להיטים גדולים, אם יורשה לי להמר, אין. בטח שלא בסדר הגודל של "Love Today", "Grace Kelly" ו"Relax".
את הרגעים נחמדים של האלבום אפשר למצוא ב "Rain", שיש בו רמזים יוריתמיקסיים, ובשתי הבלדות – בדואט עם אימוג'ין היפ, "By The Time", וב"I See You". שתיהן מרמזות שמתחת לציפוי הסוכר העבה מסתתר יוצר שיכול לרגש קצת יותר.

"האלבום הזה הוא מסע ההתבגרות שלי, כמו שהעדשה של טים ברטון היתה רואה אותו", מעיד מיקה על עצמו ועל יצירתו. תרשו לנו להמר שברטון לא חולק עם מיקה את ההשקפה הזו, אבל מה זה משנה, אותו טריפ נרקיסיסטי של מיקה בשיאו, אלא שקצת חבל שהוא הנהנה העיקרי ממנו. הידעתם שאת נעליו המוזהבות של מיקה מייצר לו השומייקר הנערץ בעולם, כריסטיאן לובוטין, בעבודת יד? כן, מיקה הוא הלקוח היחיד שלו ממין זכר, והוא מת על זה. זה משעשע, אפילו מעורר קנאה, אבל אם זו התמצית שאיתה מיקה מתקמבק אחרי שנתיים של עבודה, אז יש פה בעיה. בשנה שבה כל כך הרבה אלבומי פופ טובים שטפו את השוק, מיקה נותר אמן מוכשר, אבל לא כל כך רלוונטי.

ואם מיקה מחפש מדריך יעיל לאיך להחליף מפיקים ולהישאר בחיים, אז "Celebration", האוסף החדש של מדונה, הוא מתנת הכריסמס המושלמת עבורו. באלבומה האחרון עבור וורנר, הלייבל הוותיק שלה, אותו היא עוזבת לטובת עסקת ענק עם לייב ניישן, מדונה מסכמת שלושה עשורים של תעוזה, גיוון, בחירות מבריקות – לצד בחירות איומות – ובעיקר שלושה עשורים של גאווה.

מדונה גאה בכל מה שהיא עושה – אפילו בזבל כמו "הארד קנדי", ואת הטריפ הנרקיסיסטי שלה, שזאטוט כמו מיקה יכול רק להעריץ את סדר הגודל שלו, היא טורחת לגבות בלפחות 30 קלאסיקות של פופ. מדונה משתדלת לא להעליב את המעריצים שלה בחלטורות, והאוסף החדש, למרות הריח המשונה שעלה ממנו בתחילה, הוא הכל חוץ מחלטורה. כל הלהיטים הענקיים פה, מ"לאקי סטאר" הנושן ועד "סלבריישן" החדש וזה כולל גם פנינים כמו "Burning Up" הנפלא, "Dress You Up" הנשכח ו"Erotica" החד פעמי. על השיר החדש "Revolver", שנשמע כמו פסולת שנשרה מהאלבום האחרון של בריטני, עדיף היה לוותר, ובואו נקווה שהוא לא מרמז על הכיוון לאלבום הבא. אבל חוץ ממנו - "סלבריישן" הוא חגיגה לא קטנה ואוסף מומלץ מאד.