אז ככה מרגישים מהפכנים. ככה הרגישו אותם רומנים שיצאו לרחובות עם דגלים מחוררים והתעמתו עם כוחות הסיקוריטטה, אותם פועלים סרבים שהתבצרו בתחנות כוח וסטודנטים שהטילו מצור על הפרלמנט עד שסלובודן מילושוביץ' הופל. המהפכנים הכתומים באוקראינה והחייל שהניף את הדגל האדום על הרייכסטאג. ואפילו לא הייתי צריך לסכן את חיי או חירותי, בסך הכל הוצאתי 65 פני על הורדה של "Killing in the Name" של רייג' אגיינסט דה מאשין וקניתי את חג המולד המאושר ביותר אי פעם. פאק יו ותודה סיימון.
עוד בוואלה!
לא תחילת הסוף, הסוף של ההתחלה
במוצאי יום ראשון פרצה השמועה. הניצחון במערכה הושלם. ההתקוממות הושלמה והדיקטטור המתועב נחל הפסד ראשון, סמלי וצורב. הדרך עוד ארוכה אבל קווי החזית הוגדרו. לראשונה לוכדו כל הכוחות המתנגדים ועכשיו בכל דצמבר ניפגש מחדש. נלחם בו בחנויות התקליטים הדיגיטליות, נילחם בו באמזון.יוקיי, נילחם בפליי.קום, נלחם בפייסבוק ומיי ספייס ולעולם לא נכנע. זה לא הסוף, זה אפילו לא תחילת הסוף, אבל זה סוף ההתחלה של סיימון קאוול. פאק יו, סיימון, לא נעשה את מה שאתה אומר לנו יותר!
הניצחון של קמפיין רייג' אגנסט דה מאשין לשחרור המקום הראשון במצעד הפזמונים של חג המולד 2009, ברגע האחרון של העשור הקאוולי, הוא אירוע העשור הבא. קמפיין שהחל בבית של זוג מאסקס ונמשך ברשתות החברתיות נגד הכיבוש של מצעד המכירות על ידי זוכה האקס פקטור, תחרות הקריוקי המלוטשת של קאוול כפי שקרה בארבע השנים האחרונות - סחף דורות שלמים של חובבי מוזיקה שמאסו בשליטה הסמלית של יצירי קאוול. דווקא בשנה שבה נשברו שיאי הצפייה בתוכנית ואצולת פופ כמו ג'ורג' מייקל וסר פול מקרטני הופיעו בערב הסיום של הפקת הפאר מול כשליש מתושבי בריטניה, החל המרד. אומרים שבבריטניה לעולם לא תיתכן דיקטטורה, משום שתושבי האיים האלו פשוט יעשו מהפשיסט צחוק. השבוע הוכחה התיאוריה באופן מושלם.
כשדיויד בליין, אותו קוסם טרחן הגיע ללונדון לשביתת רעב בקופסת פלסטיק שקופה מול טאוור ברידג' ההמונים פוצצו את בלון הנפיחות שלו בזריקת המבורגרים וחשיפת שדיים מולו. מעטים קנו את היומרנות שלו. השלטון של קאוול נמשך לאורך כמעט כל העשור מאז ימי פופ איידול ב-2001 ובעיקר מאז הפציע האקס פקטור ב-2004. להמונים לקח הרבה יותר זמן כדי למאוס בו אבל מרגע שהתגבשה ההכרה שיש לעשות מעשה נגדו ההיענות הייתה מרשימה. תוכניות טלוויזיה מיינסטרימיות הסתיימו בקריאות לקנות את הסינגל של רייג', בעיתונים ובתוכניות הרדיו התגייסו לקמפיין ומרגע שהוכרז הניצחון קשה היה להתעלם מנימה החגיגית בעמודים הראשונים של אתרי העיתונים והחדשות.
חג מולד אנרכי
קאוול קרא לקמפיין "ציני ומטופש". מה עוד? היטלר מוחה נגד גזענות וג'ורג' בוש נגד טמטום? "מהלך שורשי ואורגני", כינה את הקמפיין מנהיג הלהקה. נכון, זמר הקריוקי הנוכחי של קאוול, איזה ג'ו מלוקק מניוקאסל, עוד יגיע למקום הראשון בתחילת השנה, וגם הוא וגם רייג' חתומים בסוני, אבל לפחות ההמונים גילו את הכוח. עבור קאוול ודומיו, מוזיקה היא כלי לעשיית הון. לאיש חושים מחודדים אבל הוא אינו אוהב-מוזיקה אמיתי. פס הייצור שלו אינו מייצר זמרים או אפילו כוכבים. מאקס פקטור יוצאים שיבוטים. אפילו סוזן בויל, בעלת קול מקורי ואישיות, הפכה תוך כמה חודשים במעבדות הפרנקשייטניות שלו לשיבוט מעט מבוגר יותר מהממוצע. עבור כל מי שקנה את הסינגל, הרבה יותר מחצי מיליון, כולל הקולות הפסולים, מוזיקה היא ערך. ההמונים שהצביעו עבור ג'ו וקנו את השיר לא אוהבים את הג'ורדי הצעיר. הם אוהבים את הדמות שלו מהתחרות הטלוויזיונית.
קאוול אפילו לא מתיימר לאהוב מוזיקה, ומבט לעבר הגימיקים שהוא ייצר בשלושים השנה האחרונות מאשש זאת. הבעיה היא עם השחתת המשתתפים שמגיעים כצעירים עם תקוות מוזיקליות והופכים לפועלי בלדות מאוסות ואחידות. בעולם טוב יותר מישהו היה מקבל השראה מהתוקף של ברלוסקוני ומטיח מודל של כנסיית ווסטמיניסטר בחיוך המולבן של קאוול. בעולם מושלם הוא היה עומד למשפט בבית דין לפשעים נגד המוזיקה במנצ'סטר ונידון, כמו אסיר בגוואנטנמו ביי, לשמוע את "קילינג אין דה ניים" בלופ עם שורת הסיום Fuck You, I Won't Do What you Tell Me. זו פנטזיה יפה אבל גם מה שקרה בחג המולד של 2009 מחמם את הלב כשהשלג בחוץ הופך לקרח. "נס חג מולד אנרכי", כינה טום מורלו, חבר הלהקה את הניצחון. אכן, חג שמח ופאק יו סיימון.